תופסת
אביב 2017, אנחנו בקורס סיפורים מרפאים, במפגש שעוסק בתקופת הילדות. אני מבקשת מהמשתתפות לספר על דמות משמעותית בילדותן שהשפיעה על חייהן. אחת מספרת על סבתא מחבקת ואוהבת, שניה על מורה שראתה וטיפחה כשרון חבוי, שלישית על אבא ששימש גם כמורה לחיים. הסיפורים מלאי חיוניות כאילו קרו אתמול. זה טבעם של אנשים משמעותיים בחיינו. הם ומתנותיהם ממשיכים לזהור בתוכנו לאורך שנים.
איה מספרת שהייתה ילדה אבודה. בבית הספר היסודי הייתה מסתובבת לבד בהפסקות, ללא חבר או חברה לשחק איתם. מביטה בקבוצות הילדים ששיחקו ביניהם, שומעת את קולות הצחוק והמשובה שלהם, ומבינה שאין לה מושג איך להתחבר אליהם. הם לא פנו אליה והיא לא פנתה אליהם. נדמה היה ששני עולמות מקבילים ונפרדים חיים זה לצד זה. רוב הזמן היא הרגישה שאיש מהם לא רואה אותה. לפעמים הייתה תוהה: "במה אני שונה מהם? למה אני לא יכולה להשתלב ולשחק איתם? מה אין לי שיש להם?" השאלות נותרו תלויות באוויר ללא מענה.
היא מצאה נחמה בעמודי מתח, שעמדו באזור מרוחק וצדדי בחצר בית הספר. שלושה עמודי מתח מתכתיים בגבהים שונים. הייתה נתלית בידיה על הגבוה שבהם. עוזבת ידיים כאשר רק אחורי ברכיה מחזיקות אותו, ומתנדנדת קדימה ואחורה. חשה את משב הרוח מלטף את פניה ומבדר את שערה, מרגישה את גופה הצנום, החזק והגמיש, מתנועע עליהם בקלות ובחן, ממציא תנועות חדשות ומתמלא אדרנלין, ותוך כדי כך עפה על כנפי הדמיון למחוזות רחוקים.
בכיתה ישבה רוב הזמן משועממת וחסרת עניין. המחנכת שלה, אישה זועפת, שדרך הלימוד שלה לוותה באיומים ובעונשים, נהגה לכתוב הערות ביומן על אי הכנת שיעורים, ודרשה לקבל עליהן את חתימת ההורים. היומן של איה ספג ממנה הרבה הערות.
בבית הייתה אמה עוקבת אחריה, כדי לבדוק מה היא עושה בחדרה. האם היא סוף סוף מכינה שיעורי בית, או שאולי שוב מבזבזת את זמנה בקריאת ספרים? היא הייתה מצליפה בה בקולה הרם: "למה את לא כמו ורדה בת השכנים? תראי אותה, כל היום לומדת, מכינה שעורי בית ומוציאה ציונים טובים כל כך." איה הייתה מתכווצת, חסרת אונים מול דרישותיה של אמה. היא ידעה שהיא מאכזבת אותה ורצתה שהיא תוכל להתגאות בה, אך גם ידעה שאין סיכוי שהיא תהיה אי פעם כמו ורדה.
בוקר אחד במהלך שנת הלימודים בכיתה ג' הגיע לכיתה תלמיד חדש. מאיטליה.
בהפסקה יצאה איה אל רחבת בית הספר והחלה ללכת כהרגלה לעבר עמודי המתח. תוך כדי הליכה היה נדמה לה שהיא שומעת צעדים מאחוריה. היא הפנתה את מבטה לאחור והופתעה לראות את רפאל, הילד החדש, הולך בעקבותיה. היא האיצה את הליכתה וגם הוא האיץ את הליכתו. לאן שהלכה, הוא היה אחריה. איה נבהלה והמחשבות החלו להתרוצץ במוחה: "מה הילד הזה רוצה ממני? למה הוא עוקב אחרי? אני מוכרחה לברוח ממנו". היא התחילה לרוץ והבינה שהוא רץ בעקבותיה. היא רצה לקצה חצר בית הספר וניסתה לחמוק בין העצים והוא אחריה. עד שלפתע חשה טפיחה קלה על אחוריה. היא סובבה את פניה בהפתעה ובכעס, וראתה את רפאל בורח כשעל פניו חיוך קונדסי. כעס על החוצפן עלה בה והיא החליטה לרדוף אחריו ולהחזיר לו מכה הגונה. כשהצליחה לעשות זאת, גילתה שהוא שוב רודף אחריה, כשעיניו נוצצות. ללא משים התפתח לו משחק תופסת הדדי וההפסקה חלפה ביעף. בהפסקה הבאה חזר המשחק השובב. רפאל המשיך לרדוף אחרי איה, כשהוא מעורר בה יצר משחק ושובבות שאפילו לא ידעה שקיים בה.
יום אחרי יום, הפסקה אחרי הפסקה, במשך יותר משנתיים, היו איה ורפאל בתוך הבועה שלהם. רודפים זה אחר זו, ללא מילים. כמו שני גורים עליזים. בעיניים נוצצות, צחוק וקריאות ניצחון. רצים וחולפים על פני שאר הילדים, רואים רק אחד את השניה. העולם בחוץ לא עניין אותם. הם גם לא היו מודעים לתשומת הלב שמשכו ולעיניים המקנאות שבחנו אותם ואת הקסם שביניהם.
בכיתה הייתה איה יושבת ובוהה במורה וחשה שמילותיה נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה. דבר לא נקלט במוחה. היא הייתה רק מחכה לצלצול הגואל שמודיע על שעת ההפסקה. אז הייתה מזנקת מכיסאה לעבר הדלת כאיילה שלוחה. רפאל היה מזנק אחריה. היא הייתה רצה בכל כוחותיה אל חצר בית הספר, והוא בעקבותיה. לבה היה הולם בחוזקה. עוד מעט הוא ישיג אותה. היא הייתה מגבירה את הקצב וממשיכה לברוח ממנו, כל גופה רוגש וגועש כמו בועות גזוז מקפצות. ההפך הגמור מהשיממון והשעמום שחשה מספר רגעים לפני כן בכיתה. איה הייתה חולפת ביעף על פני ילדים ומורים, שהיו רק תפאורה לעלילה המרתקת שבה היא נמצאה ורואה מזווית עיניה את רפאל מתקרב, מצמצם את הפער ביניהם. היא הייתה ממשיכה לרוץ במרץ עד שחשה את ידו טופחת על ישבנה בתרועת ניצחון, מסמנת: "תפסתי אותך!". אז הייתה עוצרת את ריצתה, מסובבת את פניה אל חיוך הניצחון שלו. הם היו מסתכלים זה על זו בחיבה ובצחוק. זה היה הסימן המוסכם ביניהם. עכשיו תורה לרוץ אחריו. היא הייתה שומעת אותו קורא לה ללא מילים: "בואי נראה אותך תופסת אותי עכשיו!". הוא היה מתחיל לרוץ, מסיט את פניו המשולהבות לאחור, רק כדי לוודא שהיא באמת בעקבותיו. וכמובן שהייתה שם, רצה אחריו בכל כוחותיה, לתפוס אותו ולהחזיר לו טפיחה על אחוריו, לפי חוקי המשחק שהוא הנהיג מלכתחילה.
כשאני מקשיבה לאיה אני מבינה שהיא מספרת לנו את הסיפור המרפא של חייה. היא נראית כאילו עשרים שנה נשרו ממנה. פניה קורנות התלהבות ושמחה כמותן לא ראיתי אצלה אף פעם. כל כך קל לראות את האיילה קלת הרגליים והעדינה שהייתה.
הסיפור שלה גורם לי התרגשות. עיני מוצפות בדמעות, ליבי מחיש את פעימותיו וצמרמורות חולפות לאורך עמוד השדרה שלי. אני מכירה את התחושות המסוימות האלו. הן מופיעות כאשר אני נמצאת בנוכחותו של סיפור מרפא.
לקראת המפגש הבא אני נזכרת בהבטחה שהבטחתי לבנות הקבוצה. הן מאד סקרניות לדעת למה התרגשתי כל כך מהסיפור של איה. העדפתי לדחות את ההסברים, אפילו לעצמי. רציתי להתענג עוד קצת על ההתרגשות הנעימה שבאה עם ההקשבה לסיפור.
כדי שאוכל להסביר להן באופן רהוט מדוע מבחינתי היה כאן סיפור מרפא במיטבו, אני מחליטה לאפשר לאחת מדמויות הסיפור לומר את דברה. כשרפאל מדבר הוא אומר: "איה, אני רואה אותך. אני רואה אותך כל הזמן. לאן שאת הולכת אני הולך אחריך, לאן שאת רצה, אני רץ בעקבותיך, גם אם את מנסה להתחבא ממני אני מוצא אותך." ואיה, שבמשך שנים איש בעולמה לא ראה אותה באמת, מקשיבה רוב קשב, נפשה סוף סוף מקבלת מענה לצורך הראשוני והעמוק שמלווה אותה כל חייה, והיא נרגעת.
היה הייתה פעם ילדה רואה ואינה נראית ולא עוד. מישהו רואה אותה כל הזמן, גם כשהיא 'מנסה' להיעלם מעיניו.
בחדר משתררת שתיקה, הבנות מחייכות בהבנה. רק ענת מפרה את השקט. "זה יפה מאד, מעיין," היא אומרת ומביטה בי במבטה החודר. " אך מעניין אותי למה את התרגשת כל כך מהסיפור?" אני לא מופתעת מהשאלה. עיניה החדות של ענת רואות הכל והיא מאתגרת אותי כל הזמן בשאלות מסוג זה. אני מחליטה לענות לה בכנות. "קודם כל," אני אומרת לה, "מאד התרגשתי בשביל איה, הילדה האבודה שבסיפור, על המפנה המדהים שחל בחייה. וכן, את חשה נכון, זה גם הסיפור שלי. על פניו, אין לי את חווית הילדה הרואה ואינה נראית. אותי דווקא ראו. בבית ספר, בבית, ובעיקר אמא שלי. אך מאז שאני זוכרת את עצמי בקשר עם בנים, בעיקר כאלה שהייתי מעוניינת בהם, הרגשתי שבמרחב שבינינו אני לא מצליחה להראות את עצמי. לא מצליחה לחוש שאני באמת נראית. עברתי עם זה דרך ארוכה, אך זה עדיין עניין רגיש מבחינתי. ולכן הסיפור המופלא הזה על בן שמגיע פתאום מארץ רחוקה, ומכל ילדות הכיתה מחליט ללכת דווקא אחרי איה, הוא מענה עמוק גם לנפש הנשית שלי.
בתקופת הילדות שלנו ישנו לפחות אדם אחד שהמפגש איתו שינה את חיינו. המפגש של איה עם רפאל, הילד שהיקום שלח לה במתנה, השפיע עמוקות על חייה. היום, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים בוגרים ומטפלת אלטרנטיבית, היא מבינה שהמתנה הזאת ניתנה לה לפרק זמן מסוים כדי להאיר את ילדותה הבודדה ולהזכיר לה שמישהו רואה אותה ושהיא רצויה ואהובה. היא מוקירה ומעריכה את המתנה הזאת, וממרומי גילה יודעת שישנן הרבה מתנות שזמנן קצוב. אך הילדה שבה עדיין מתגעגעת לעיתים למשחק התופסת ההוא.
אביב 2017, אנחנו בקורס סיפורים מרפאים, במפגש שעוסק בתקופת הילדות. אני מבקשת מהמשתתפות לספר על דמות משמעותית בילדותן שהשפיעה על חייהן. אחת מספרת על סבתא מחבקת ואוהבת, שניה על מורה שראתה וטיפחה כשרון חבוי, שלישית על אבא ששימש גם כמורה לחיים. הסיפורים מלאי חיוניות כאילו קרו אתמול. זה טבעם של אנשים משמעותיים בחיינו. הם ומתנותיהם ממשיכים לזהור בתוכנו לאורך שנים.
איה מספרת שהייתה ילדה אבודה. בבית הספר היסודי הייתה מסתובבת לבד בהפסקות, ללא חבר או חברה לשחק איתם. מביטה בקבוצות הילדים ששיחקו ביניהם, שומעת את קולות הצחוק והמשובה שלהם, ומבינה שאין לה מושג איך להתחבר אליהם. הם לא פנו אליה והיא לא פנתה אליהם. נדמה היה ששני עולמות מקבילים ונפרדים חיים זה לצד זה. רוב הזמן היא הרגישה שאיש מהם לא רואה אותה. לפעמים הייתה תוהה: "במה אני שונה מהם? למה אני לא יכולה להשתלב ולשחק איתם? מה אין לי שיש להם?" השאלות נותרו תלויות באוויר ללא מענה.
היא מצאה נחמה בעמודי מתח, שעמדו באזור מרוחק וצדדי בחצר בית הספר. שלושה עמודי מתח מתכתיים בגבהים שונים. הייתה נתלית בידיה על הגבוה שבהם. עוזבת ידיים כאשר רק אחורי ברכיה מחזיקות אותו, ומתנדנדת קדימה ואחורה. חשה את משב הרוח מלטף את פניה ומבדר את שערה, מרגישה את גופה הצנום, החזק והגמיש, מתנועע עליהם בקלות ובחן, ממציא תנועות חדשות ומתמלא אדרנלין, ותוך כדי כך עפה על כנפי הדמיון למחוזות רחוקים.
בכיתה ישבה רוב הזמן משועממת וחסרת עניין. המחנכת שלה, אישה זועפת, שדרך הלימוד שלה לוותה באיומים ובעונשים, נהגה לכתוב הערות ביומן על אי הכנת שיעורים, ודרשה לקבל עליהן את חתימת ההורים. היומן של איה ספג ממנה הרבה הערות.
בבית הייתה אמה עוקבת אחריה, כדי לבדוק מה היא עושה בחדרה. האם היא סוף סוף מכינה שיעורי בית, או שאולי שוב מבזבזת את זמנה בקריאת ספרים? היא הייתה מצליפה בה בקולה הרם: "למה את לא כמו ורדה בת השכנים? תראי אותה, כל היום לומדת, מכינה שעורי בית ומוציאה ציונים טובים כל כך." איה הייתה מתכווצת, חסרת אונים מול דרישותיה של אמה. היא ידעה שהיא מאכזבת אותה ורצתה שהיא תוכל להתגאות בה, אך גם ידעה שאין סיכוי שהיא תהיה אי פעם כמו ורדה.
בוקר אחד במהלך שנת הלימודים בכיתה ג' הגיע לכיתה תלמיד חדש. מאיטליה.
בהפסקה יצאה איה אל רחבת בית הספר והחלה ללכת כהרגלה לעבר עמודי המתח. תוך כדי הליכה היה נדמה לה שהיא שומעת צעדים מאחוריה. היא הפנתה את מבטה לאחור והופתעה לראות את רפאל, הילד החדש, הולך בעקבותיה. היא האיצה את הליכתה וגם הוא האיץ את הליכתו. לאן שהלכה, הוא היה אחריה. איה נבהלה והמחשבות החלו להתרוצץ במוחה: "מה הילד הזה רוצה ממני? למה הוא עוקב אחרי? אני מוכרחה לברוח ממנו". היא התחילה לרוץ והבינה שהוא רץ בעקבותיה. היא רצה לקצה חצר בית הספר וניסתה לחמוק בין העצים והוא אחריה. עד שלפתע חשה טפיחה קלה על אחוריה. היא סובבה את פניה בהפתעה ובכעס, וראתה את רפאל בורח כשעל פניו חיוך קונדסי. כעס על החוצפן עלה בה והיא החליטה לרדוף אחריו ולהחזיר לו מכה הגונה. כשהצליחה לעשות זאת, גילתה שהוא שוב רודף אחריה, כשעיניו נוצצות. ללא משים התפתח לו משחק תופסת הדדי וההפסקה חלפה ביעף. בהפסקה הבאה חזר המשחק השובב. רפאל המשיך לרדוף אחרי איה, כשהוא מעורר בה יצר משחק ושובבות שאפילו לא ידעה שקיים בה.
יום אחרי יום, הפסקה אחרי הפסקה, במשך יותר משנתיים, היו איה ורפאל בתוך הבועה שלהם. רודפים זה אחר זו, ללא מילים. כמו שני גורים עליזים. בעיניים נוצצות, צחוק וקריאות ניצחון. רצים וחולפים על פני שאר הילדים, רואים רק אחד את השניה. העולם בחוץ לא עניין אותם. הם גם לא היו מודעים לתשומת הלב שמשכו ולעיניים המקנאות שבחנו אותם ואת הקסם שביניהם.
בכיתה הייתה איה יושבת ובוהה במורה וחשה שמילותיה נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה. דבר לא נקלט במוחה. היא הייתה רק מחכה לצלצול הגואל שמודיע על שעת ההפסקה. אז הייתה מזנקת מכיסאה לעבר הדלת כאיילה שלוחה. רפאל היה מזנק אחריה. היא הייתה רצה בכל כוחותיה אל חצר בית הספר, והוא בעקבותיה. לבה היה הולם בחוזקה. עוד מעט הוא ישיג אותה. היא הייתה מגבירה את הקצב וממשיכה לברוח ממנו, כל גופה רוגש וגועש כמו בועות גזוז מקפצות. ההפך הגמור מהשיממון והשעמום שחשה מספר רגעים לפני כן בכיתה. איה הייתה חולפת ביעף על פני ילדים ומורים, שהיו רק תפאורה לעלילה המרתקת שבה היא נמצאה ורואה מזווית עיניה את רפאל מתקרב, מצמצם את הפער ביניהם. היא הייתה ממשיכה לרוץ במרץ עד שחשה את ידו טופחת על ישבנה בתרועת ניצחון, מסמנת: "תפסתי אותך!". אז הייתה עוצרת את ריצתה, מסובבת את פניה אל חיוך הניצחון שלו. הם היו מסתכלים זה על זו בחיבה ובצחוק. זה היה הסימן המוסכם ביניהם. עכשיו תורה לרוץ אחריו. היא הייתה שומעת אותו קורא לה ללא מילים: "בואי נראה אותך תופסת אותי עכשיו!". הוא היה מתחיל לרוץ, מסיט את פניו המשולהבות לאחור, רק כדי לוודא שהיא באמת בעקבותיו. וכמובן שהייתה שם, רצה אחריו בכל כוחותיה, לתפוס אותו ולהחזיר לו טפיחה על אחוריו, לפי חוקי המשחק שהוא הנהיג מלכתחילה.
כשאני מקשיבה לאיה אני מבינה שהיא מספרת לנו את הסיפור המרפא של חייה. היא נראית כאילו עשרים שנה נשרו ממנה. פניה קורנות התלהבות ושמחה כמותן לא ראיתי אצלה אף פעם. כל כך קל לראות את האיילה קלת הרגליים והעדינה שהייתה.
הסיפור שלה גורם לי התרגשות. עיני מוצפות בדמעות, ליבי מחיש את פעימותיו וצמרמורות חולפות לאורך עמוד השדרה שלי. אני מכירה את התחושות המסוימות האלו. הן מופיעות כאשר אני נמצאת בנוכחותו של סיפור מרפא.
לקראת המפגש הבא אני נזכרת בהבטחה שהבטחתי לבנות הקבוצה. הן מאד סקרניות לדעת למה התרגשתי כל כך מהסיפור של איה. העדפתי לדחות את ההסברים, אפילו לעצמי. רציתי להתענג עוד קצת על ההתרגשות הנעימה שבאה עם ההקשבה לסיפור.
כדי שאוכל להסביר להן באופן רהוט מדוע מבחינתי היה כאן סיפור מרפא במיטבו, אני מחליטה לאפשר לאחת מדמויות הסיפור לומר את דברה. כשרפאל מדבר הוא אומר: "איה, אני רואה אותך. אני רואה אותך כל הזמן. לאן שאת הולכת אני הולך אחריך, לאן שאת רצה, אני רץ בעקבותיך, גם אם את מנסה להתחבא ממני אני מוצא אותך." ואיה, שבמשך שנים איש בעולמה לא ראה אותה באמת, מקשיבה רוב קשב, נפשה סוף סוף מקבלת מענה לצורך הראשוני והעמוק שמלווה אותה כל חייה, והיא נרגעת.
היה הייתה פעם ילדה רואה ואינה נראית ולא עוד. מישהו רואה אותה כל הזמן, גם כשהיא 'מנסה' להיעלם מעיניו.
בחדר משתררת שתיקה, הבנות מחייכות בהבנה. רק ענת מפרה את השקט. "זה יפה מאד, מעיין," היא אומרת ומביטה בי במבטה החודר. " אך מעניין אותי למה את התרגשת כל כך מהסיפור?" אני לא מופתעת מהשאלה. עיניה החדות של ענת רואות הכל והיא מאתגרת אותי כל הזמן בשאלות מסוג זה. אני מחליטה לענות לה בכנות. "קודם כל," אני אומרת לה, "מאד התרגשתי בשביל איה, הילדה האבודה שבסיפור, על המפנה המדהים שחל בחייה. וכן, את חשה נכון, זה גם הסיפור שלי. על פניו, אין לי את חווית הילדה הרואה ואינה נראית. אותי דווקא ראו. בבית ספר, בבית, ובעיקר אמא שלי. אך מאז שאני זוכרת את עצמי בקשר עם בנים, בעיקר כאלה שהייתי מעוניינת בהם, הרגשתי שבמרחב שבינינו אני לא מצליחה להראות את עצמי. לא מצליחה לחוש שאני באמת נראית. עברתי עם זה דרך ארוכה, אך זה עדיין עניין רגיש מבחינתי. ולכן הסיפור המופלא הזה על בן שמגיע פתאום מארץ רחוקה, ומכל ילדות הכיתה מחליט ללכת דווקא אחרי איה, הוא מענה עמוק גם לנפש הנשית שלי.
בתקופת הילדות שלנו ישנו לפחות אדם אחד שהמפגש איתו שינה את חיינו. המפגש של איה עם רפאל, הילד שהיקום שלח לה במתנה, השפיע עמוקות על חייה. היום, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים בוגרים ומטפלת אלטרנטיבית, היא מבינה שהמתנה הזאת ניתנה לה לפרק זמן מסוים כדי להאיר את ילדותה הבודדה ולהזכיר לה שמישהו רואה אותה ושהיא רצויה ואהובה. היא מוקירה ומעריכה את המתנה הזאת, וממרומי גילה יודעת שישנן הרבה מתנות שזמנן קצוב. אך הילדה שבה עדיין מתגעגעת לעיתים למשחק התופסת ההוא.