סיפורים שלי מ 2016

עולם ישן מתעורר..

ילדונת 

טיול שורשים

לגלות את אמריקה

נרקיסים צהובים

עולם ישן מתעורר 

כשהקריאה מגיעה היא תופסת אותי מופתעת, לא מוכנה. הקשר שהותרתי מאחור חמש שנים קודם לכן נראה כנחלת העבר. אני שקועה לגמרי בחיי החדשים, נפגשת כמעט כל ערב עם חברי לקבוצה, ללמוד ולתרגל ידע אזוטרי מרתק בדרך הרוחנית שפגשנו, נוסעת בכל רחבי הארץ כדי ללמד בקבוצות צעירות יותר, שרויה עמוק במסע הכי מרגש ומשמעותי שיכולתי לייחל לו. כל יום קורה משהו חדש שעדיין לא הכרתי כמותו, "הארץ המובטחת" נדמית כאילו הייתה בטווח נגיעה ואין לי שום צורך לחזור לאחור.

אך באותו ערב קורה משהו. אני נשארת בבית, אחרי שבועות אינטנסיביים ולילות רבים נטולי שינה ופתאום אני שומעת את הקריאה. היא מגיעה עמוק מבפנים, מגששת לכל עבר עם להבות האש החמימות שלה. בתחילה אני מושכת בכתפי ולא מגיבה, אך אז היא משנה את צורתה ומסתלסלת סביבי במחול עדין של מראות וריחות ילדות ובמילים חרישיות שלואטות באוזניי זיכרונות על זמנים שבילינו יחד, ומשהו בי, בלי שארצה, מתחיל להגיב. זאת בכל זאת אהבה ראשונה. גחלים עמומות שדימיתי שכבו מזמן, מתחילות ללחש ועם החום שעולה מהן מתעורר איזשהו געגוע. כל כך הרבה זמן לא הרחתי את הריח המוכר שלהם, ריח ילדות מנחם, כל כך הרבה זמן לא היינו יחד. כנראה שלא צריך יותר מרגע של געגוע, מסדק קטן שנוצר, כי תוך זמן קצר להפליא קורה משהו. עולמי הישן מתחיל להתעורר ברעש גדול, נשמע כמו דרקון שישן אלף שנים ועתה קם רעב מאד. כל מה שהדחקתי והכחשתי והרעבתי קם להכריז על דבר קיומו ומה שהתחיל כגעגוע עדין הופך במהירות מפתיעה לתשוקה עזה, שמותירה אותי חסרת נשימה. "העולם החדש" שעדיין מחכה שאמשיך לתור אותו, נאלם דום, זז הצידה ביראת כבוד מפני הקולות האלה שהוא לא מכיר. יודע שאין לו יכולת לענות על הצורך העמוק שהתעורר. גם לי אין מושג איך אוכל להיענות לקריאה והמחשבה הזאת בלתי נסבלת מבחינתי. אני מחליטה לצאת אפוא לרחוב הקטן, בו אני מתגוררת ולברר תוך כדי הליכה מה ניתן לעשות.

בספרו הנפלא של קנת גרהם: "הרוח בערבי הנחל", (בתרגומו של אוריאל אופק ובהוצאת זמורה ביתן), בעיצומו של ניקוי ביתו אשר במעבה האדמה, לקראת בוא האביב, נתקף פתאום החולד, אחת הדמויות החביבות של הספור, ברוח של אי מנוחה וגעגועים וכשמשהו מלמעלה, מעל פני האדמה, קורא לו "דחוף דחוף", הוא עוזב את ביתו הקטן ויוצא בעקבות הקול למסע נהדר גדוש בגילויים חדשים. מספר חודשים אח"כ, ביום חורף קר בעודו מתהלך עם חברו, עכבר השדה בדרך, מכה בו פתאום קריאה ש"באה עליו כמכת חשמל. הוא נעצר קופא במקומו, נחיריו מחפשים פה ושם במאמץ לשוב וללכוד את הקור הדק, את התשדורת האלחוטית, שמרגשת אותו כל כך, ואז הוא מגלה שהיא מגיעה מביתו הישן שנטש בחפזה ולא שב לחפשו, מאז אותו יום רחוק שבו גילה לראשונה את הנהר. הקריאה הזאת מאד ברורה, הצו שקיים בה מאד מובן. הוא חייב לציית לו מיד וללכת הביתה".

בהגיעי לקצה הרחוב אני מוצאת את עצמי מול בית גדול מוקף בגינת ורדים ונזכרת שבתה של בעלת הבית שלי גרה בו. אינני זוכרת את שמה, החלפנו עד כה מספר ברכות שלום חטופות, אך אני חייבת לחזור ללא דיחוי ל"בית הישן שנטשתי בחפזה", להיענות לקריאה, לבוא בשנית אל מקדש הספרים שלי, למקום בו אוכל להתייחד עם ספר אמיתי שמספר סיפור פשוט. ואיפה לעזאזל אמצא בשעת ערב מאוחרת זו ספר? חנויות הספרים סגורות זה מכבר ואת כל הספרים שהיו ברשותי מסרתי או הותרתי בביתי הקודם. והכתבים האזוטריים? הם לא יכולים לענות כרגע בשום צורה ואופן על הצורך העז שהתעורר, הם שייכים לעולם אחר.

כשאני נוקשת על דלת ביתה, השעה כבר כמעט עשר בערב. "ערב טוב", אני אומרת לה, מגייסת את כל האומץ שברשותי "סליחה על השעה, אבל אולי תוכלי להשאיל לי ספר?" היא מחייכת באדיבות ומזמינה אותי לבחור ספר מתוך ספרייה קטנטונת שכוללת שני מדפים של ספרי נוער. אני בוחרת את "שביל קליפות התפוזים" מאת נחום גוטמן, מודה לה ונחפזת הביתה. שם, במשך דקות ארוכות אני יושבת ומביטה בספר, לא ממהרת לפתוח אותו, מתענגת על מראהו, נוגעת בו בשפתיי, שואפת את ריחו הטוב ואז פותחת אותו וקוראת בו לאט לאט.. רק שלא ייגמר הרגע מהר מדי. הדבר הראשון שאני עושה למחרת בבוקר הוא להיכנס לספריה העירונית הסמוכה ולפתוח כרטיס קורא.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היה עולם הספרים עבורי מקום עלייה לרגל, מעין מקדש. לפני שעליתי לכתה א' לימדתי את עצמי לקרוא וקראתי בהתפעמות כל הזמן ובכל מקום. יום יום נהגנו אחותי ואני לפקוד את הספרייה השכונתית, ששכנה בסמוך לגינה ציבורית גדולה, רוקמות עם הזמן יחסים מיוחדים עם הספרניות חמורות הסבר. הספרים הרבים שקראתי בילדותי, על הדשא בגינה הציבורית, תוך כדי הליכה ברחוב, מתחת לשמיכה בלילה עם פנס, הם חלק בלתי נפרד מזיכרונות הילדות שלי, מכל מה שעיצב אותי. מקדש הספרים הטעין אותי שנים רבות, העניק לי כוחות לפגוש את העולם, להתמודד עם כל קושי. עליתי אליו לרגל במועדים קבועים, ולא פחות משחיכיתי לו, חיכה הוא לי, בשקט ובענווה, כדי שאזכיר לו את עצם מהותו. אך בגיל 22 כשנשבה בחיי רוח חדשה, נטשתי את המקדש היקר הזה על כל אוצרותיו ולא הבנתי על מה אני מוותרת.

"שביל קליפות התפוזים" מונח כיום במקום כבוד בארון הספרים שלי, כתזכורת לשיעור החשוב שלמדתי באותו יום. שיעור, ששנה מאוחר יותר שמעתי מפיו של המורה הרוחני שלי. "לנפש, שני חלקים", כך הוא אמר, "שתי הוויות שאנו יוצרים בתוך עצמנו, תוך כדי החיים. לכל אחד מהם תפקוד עם זהות מאד ברורה. האחד מכוון את כל פעולותיו לעבר כל מה שעדיין לא ידוע, לעבר שדות חדשים, חוויות חדשות ומקומות בהם עדיין לא צברנו ניסיון. זה החלק שמפחד לעצור מפאת שעון החול האוזל, שעובד על "ספידים", שלא סופר את המחיר, שמנסה לעשות את כל מה שעדיין לא נעשה. החלק השני חותר לעבר כל מה שמוכר וידוע לו וכל מה שנותר בתוכנו לא מוגשם או מורעב. כדי שנחיה חיים טובים ושמחים אנו צריכים לדאוג ששני החלקים הללו יתקיימו ויחיו באיזון ביניהם". כדי להמחיש את השיעור הוא סיפר סיפור על אישה שהכיר: אשת עסקים רבת עוצמה שעבדה במשך חמש עשרה שנים במרץ רב כדי לבנות חברת ביטוח מצליחה בעיר הגדולה, כל מעייניה היו מרוכזים בשנים הללו בעשייה, בבניית העסק החדש שלה, ואז יום אחד, ללא התראה מוקדמת, היא נעלמה. בסופו של דבר היא נמצאה מתגוררת בקוטג' כפרי, שרה כל היום שירי ילדים ועוסקת באופן אובססיבי בתליית וילונות פרחוניים, בטיפוח ביתה, ובהשקיית עציציה. הקריירה הגדולה שהיא עבדה כה קשה למענה,  הגיעה אל סופה באחת. ענייניה הלא גמורים הם שגרמו להתנהגות הזאת שלה. היא לא השכילה בשנות ההקמה של העסק החדש שהקימה, להשאיר מקום לחלק השני שהנפש שלה יצרה והכירה. וכשהחלק המודחק הזה זקף לבסוף את ראשו במרי הוא השתלט על כל חייה.

חלפו הרבה שנים, אך השיעור הזה לא נשכח ממני. אני ממשיכה להפליג לעבר העולם הגדול, לתור אחר עולמות חדשים, אך לא שוכחת לפקוד את עולמי הישן והטוב במועדים קבועים. בימים בהם זה קורה, אני חוזרת מהספרייה עם ערמה גדולה של ספרים, אותה אני מניחה בצפייה מתוקה על השידה שליד מיטתי ואז פונה לבשל מרק חם מול החלון הפתוח, תוך בהייה חסרת תכלית, בעץ הצפצפה הכסוף המרשרש ברוח, כשברקע נשמע גרגורה החדגוני והמרגיע של מכונת הכביסה. ברגעים האלה אני חוזרת ונמלאת הכרת תודה עמוקה על כל מה שהיה ויהיה תמיד ביתי הראשון..

מעיין (ינואר 2016)

ילדונת

"כל מה שהפכתי להיות", הוא אומר ומחייך חיוך רך, "זה בזכותה, בזכות הילדונת שלי, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה". אני מביטה בגבר בעל רעמת השיער הכסופה, שעומד מולי ואחר כך ב"ילדונת" שלו שמפטפטת עם חבריה בקצה השני של החדר ומשהו במילותיו גורם לי להרים גבה בתמיהה.

ערב שישי, וילה בצפון הארץ, הוזמנתי להנחות מפגש סיפורים לקבוצה של עשרה זוגות בשנות החמישים לחייהם. אנחנו בהפסקת קפה והוא ניגש לספר לי משהו ואז פתאום אומר את המשפט הזה שעל פניו לא אמור היה להפתיע. מתחילת הערב הוא ישב לידה, חובק את כתפיה, מחזיק את כף ידה, נראה כמו בן 16 שגילה את אהבתו הראשונה. אז למה אני מופתעת? כי כשאני מביטה בה, השם האחרון שהייתי מעניקה לה הוא "ילדונת". היא אישה מלאת גוף בשנות החמישים לחייה וכל דבר בה מהמראה ועד חיתוך הדיבור, מעיד על דעתנות, עוצמה, וחריפות שכל ועל כך שהיא יודעת להתנהל בעולם בעצמאות מלאה. מישהו מהחבורה סיפר קודם שהיא שופטת בכירה בבית משפט. אז מאיפה ה"ילדונת" הזה הגיע פתאום?

בשנים האחרונות פיתחתי יחס חשדני, אפילו קצת עוין, כלפי המילה הזאת. נדמה לי שרוב כותבי השירה והסיפורת חברו יחד כדי להעביר מסר אחיד שאומר: הדמות שהכי קל להתאהב בה היא הילדונת, האישה-ילדה התמימה, שלא מכירה בהשפעתה על הסביבה, שנראית כמו "גור שמצטנף", שמעוררת בך צורך עז לגונן עליה. פעם, במהלך נסיעה ארוכה במיוחד ספרתי לפחות עשרה שירי ילדונת שהתנגנו ברדיו ובאיזשהו רגע חשתי איך משהו בתוכי מתקומם כנגד ההגמוניה שניתנה לדמות הזאת. ומה עם כל הנשים שלא נראות כמוה? נשים מודעות, חכמות, מקסימות, מלאות עוצמה, מלאות גוף. האם עליהן לא ייכתבו שירים וסיפורים לעולם? ואיך לעזאזל אף כותב, לפחות מאלה שאני מכירה, עדיין לא מצא גם אותן ראויות להיכנס לפנתיאון האישה הנחשקת?

יצאתי לחפש ראיות לכך שבמציאות זה אחרת ולשמחתי לא הייתי צריכה להרחיק לכת.. החיים בכלל ומפגשי זוגות שאני מנחה בפרט, זימנו בפני שוב ושוב זוגות שנראו כאילו הגיעו במיוחד להדגים את מה שחיפשתי. זוגות בהם אף אחת מהנשים לא עמדה ב"קריטריונים" של הילדונת, לא בגיל, לא במראה ולא בשום צורה אחרת. בנוסף לכך כל הגברים נראו שמחים עד מאד באשה "הלא יצוקה בתבנית" שלצידם, נוהגים כאילו אין אף אחת בעולמם חוץ ממנה. עם כל זוג כזה שפגשתי התמלאתי סיפוק עמוק, ולמרות זאת המשכתי לחפש את התיקון גם במילים הכתובות. זה תמיד בנפשי לראות שכל דבר משמעותי שמתקיים בעולם נחתם גם במילים הכתובות.

במשך זמן רב נדמה היה שאף כותב לא מרים את הכפפה, עד שיצא לאור ספרו הנהדר ומכמיר הלב של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"(בהוצאת "הספרייה החדשה") ובו מילים שנושא אחד מגיבורי הסיפור אל אהובתו שמתה: "מרגע שראיתי את פנייך, את הפנים העגולות והמאירות, עם המצח היפה והחכם והצח, עם שורשי השיער החזק והצפוף, שאני בטיפשותי האמנתי שהם מעידים על עוצמת האחיזה שלך בחיים, ואת הגוף הרחב הגדול הנדיב המרקד שלך – שלא תעזי למחוק אפילו אחד משמות התואר האלה, כזאת תרופה היית לי". דוד גרוסמן הוא סופר נפלא שתמיד גורם לנשמתי להיעתק, אך הפעם כשקראתי את המילים "הגוף הרחב, הגדול, הנדיב והמרקד שלך" קרה דבר נוסף. בהיתי במילים במשך דקות ארוכות וחשתי את התחושה שחשים בגוף כשקוראים סיפור מרפא. סוף סוף נעשה תיקון עבור נשים שגופן רחב גדול ונדיב, שמישהו בעולם הזה אוהב אותן בדיוק כמו שהן, והללויה, גם טורח להנציח את זה שחור על גבי לבן, בכתובים.

נדמה היה שאפשר להשאיר מאחור את עניין "הילדונת", אך באיזשהו אופן הוא המשיך להעסיק אותי. חשתי שמסתתר שם משהו מעבר למראה נשי-ילדי קטנטן ומצודד. ואז סיפר לי ר. חברי הטוב על משהו שקרה לו עם הילדונת הפרטית שלו. בת זקוניו בת ה 23, בחורה כריזמטית ורבת פעלים. יום אחד היא חזרה מחו"ל ממסע ארוך ומשמעותי וחוותה משבר של נחיתה, שגרם לה להרגיש מאד פגיעה. כשהוא הגיע לאסוף אותה משדה התעופה היא סיפרה לו בעודה בוכה עד כמה קשה לה לחזור. הוא היה מספיק חכם כדי לחבק, להקשיב ולא לומר דבר. להפתעתו לפני שהלכה לישון, היא השאירה לו פתק, בו שאלה אם אפשר שיסעו למחרת, רק שניהם לשפת הים. ר. הוא מנהל בכיר עסוק בחיי היומיום שלו, אך גם הוא מבין שיש הזדמנויות שלא יחזרו פעמיים ולכן לא היסס לרגע, ביטל מיד את הפגישות שהיו צפויות לו לאותו יום, ארז תיק של פיקניק ונסע עם בתו לחוף הים. הוא לא מפסיק להתרגש כשהוא מספר לי על היום הזה. "אחרי שנים בהן התרגלתי לראות מולי נערה סופר בוגרת, שמנהלת חצי עולם ושנדמה כבר הרבה זמן שלא זקוקה לי יותר", הוא אומר ומחייך חיוך קצת מבויש, "היא פתאום הרשתה לעצמה להיות שוב הילדונת שלי, הרשתה לי להיות שם בשבילה. בילינו יחד יום שקט ומקסים. שוחחנו המון, אכלנו, שחינו, שמענו מוסיקה, והלב שלי כל כך נפתח. את יודעת", הוא מוסיף, "כמה אני אוהב את הילדה הזאת, אבל הרבה זמן לא הרגשתי עד כמה אני משמעותי עבורה".

הסיפור של ר. עוזר לי לחבר את חלקי הפאזל שחסרו לי. אני מתחילה להבין שכנראה לזה מתגעגעים כותבי השירים, אולי אפילו בלי שיידעו, כשהם כותבים על הילדונת שלהם: למישהי שתוריד את חומותיה כשהיא איתם, שתרשה להם להיות שם בשבילה, שתאפשר להם להרגיש שוב משמעותיים.

מפגש הסיפורים מתחדש והגבר כסוף השיער שוב צמוד ל"ילדונת" שלו. אני מביטה בהם ורואה משהו שלא ראיתי בבירור קודם. כשהיא איתו המראה הדעתני שלה נעלם לגמרי והיא נראית כל כך נינוחה ורכה. איכשהו ברור לי שזו לא העמדת פנים. ברור לי שאם "כבוד השופטת" רק תרצה, היא תדע לחזור ולהיות כהרף עין דעתנית, חריפה ואפילו קשוחה, אבל עכשיו נראה כאילו היא פשוט נחה, נותנת למישהו אחר לדאוג למצב, מרשה לעצמה להיות שוב "ילדונת".

בשבוע שמגיע לאחר מכן כל זה נשכח. זה עומד להיות השבוע הכי עמוס שלי השנה. הוא מתחיל בבוקר יום ראשון בשיחה מהבנק שמכילה את צמד המילים "חרגת מהמסגרת", שגורמות לי לפרץ עז של דמעות תסכול. למחרת בבוקר אני כבר מתעשתת. יום ארוך מצפה לי. בבוקר בבית מלון בנהרייה, מתקיים יום כיף לנשים של אחת מהחברות הגדולות במשק ובמשך למעלה משבע שעות, אני פוגשת, כמעט ללא הפסקה, עשרות נשים לקריאות קצרות בכף יד. בארבע אחה"צ, כשראשי מסוחרר, אני מתקלחת ומחליפה בגדים ובמקום לנסוע הביתה לנוח, נוסעת להנחות מפגש של קבוצת מטפלים באחד מקיבוצי עמק יזרעאל. זו פעם ראשונה שאני לוקחת על עצמי אתגר "מטורף" כל כך של עבודה רצופה מבוקר עד לילה. רק בחצות, אחרי מפגש מוצלח במיוחד, כשאני נוהגת חזרה הביתה, גאה בעצמי, אך גם מותשת עד דמעות, אני מבינה שזו התבנית בה מתנהלים חיי בשנים האחרונות. האשה הכל יכולה שעובדת במשרה מלאה בלהיות המבוגרת האחראית, המפרנסת, האימא המסורה, ה"יועצת החכמה", המנחה. את הילדה שוקקת החיים שבתוכי, אני מרגישה כל הזמן, אך לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתתי לה מקום להתבטא וזה קצת צובט לי בלב כשאני חושבת עליה.

לנגד עיני עולה פתאום תמונה נשכחת מגיל שלוש, המשפחה שלי חוזרת בלילה ברגל מבית סבתי ביפו ובאמצע הדרך אני מתעייפת ואבא שלי מניף אותי באוויר ומרכיב אותי על כתפיו.

שנים רבות עמלתי להשיג את עצמאותי כאישה ואין לי שום כוונה לוותר עליה או על ההתפתחות האישית שהיא מביאה איתה. אך לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, כשהסופרוומן שבי מבקשת קצת לנוח, עולים בי געגועים לזוג כתפיים רחבות שאפשר להישען עליהן בבטחה, להשקיף מעליהן על הדרך הרחבה ולחוש שוב כמו ילדונת..

מעיין (אפריל 2016)

טיול שורשים

ערב יום ראשון בספרית משגב. נפתלי הילגר, צלם ומרצה, מגיע לכאן עם הרצאה שלו על מסע מיוחד שערך במשך חודש, במדינה בה נולדה אימי. ההרצאה נקראת "איראן מבפנים - אלף גוונים של שחור".

"משהו לא תקין כרגע עם תוכנת ההרשמה להרצאה", אמרה לי אתמול הספרנית, "נסי מחר". "אין בעיה", עניתי לה "אך אגיע בכל מקרה, זה טיול השורשים היחיד שייצא לי לעשות אי פעם".

מוסיקה פרסית יפיפייה מתנגנת עכשיו ברקע ואני מצטערת שלא הזמנתי לכאן גם את אחותי. בשנים האחרונות אנחנו עורכות מסע של חזרה לשורשים הפרסיים שלנו. כשאבי נפטר לפני כעשר שנים, ישבנו "שבעה" בבית ילדותנו ואחת השכנות הגיעה לביקור. "דברי אתנו פרסית", הפצירה בה אחותי, "לא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לשמוע אותה". היה ברור לנו שבית ההורים יימכר בקרוב ושפרק נכבד בחיינו יהפוך לזיכרון רחוק. צחקנו כשהיא נענתה לבקשה בהתלהבות ורק כשהלכה נזכרנו כמה זה היה שונה כשהיינו ילדות.

בישראל של שנות השישים נשבו בארץ רוחות שנשאו את בשורת "הישראלי החדש". הן עודדו להשאיר מאחור כל שמץ של גלותיות וכבשו כל חלקה טובה בנפשנו. באותן שנים הייתה דמות שראיתי באיזושהי פרסומת, שהייתה עבורי מודל להערצה. זו הייתה נערה בת קיבוץ, לבושה בחולצה לבנה ובמכנסי התעמלות כחולות עם גומי. מה שהפעים אותי בכל פעם שהייתי מביטה בתמונתה היו קרני השמש שנשקפו ממבטה, החרציות הבוהקות שבצבצו מחיוכה הקורן ובעיקר הביטחון המוחלט בו היו רגליה השריריות והשזופות נטועות באדמה. נדמה היה כאילו ארץ ישראל בכבודה ובעצמה הולידה אותה. לא היה בה גרם אחד של גלותיות. חלמתי להיראות כמוה..

באותן שנים ניערתי מעלי, כמו שמנערים אבק מעל בגד, כל דבר שהיה בו ניחוח של הארצות מהן הגיעו הורי. כשאמי דיברה אלי בפרסית, הייתי עונה לה בעברית ומוכיחה אותה באופן הבוטה הזה שרק ילדים מסוגלים לו "אנחנו עכשיו בישראל, דברי עברית". כך אירע שהשפה העתיקה והעשירה הזאת מעולם לא הייתה שגורה בפי. היא רק התנגנה ברקע, כמו מוסיקה רחוקה, באמצעות שמות החיבה שהיו שגורים במשפחתנו, שמות המאכלים שהכינה אמי והדיבור של הורי זה עם זה ועם בני המשפחה המורחבת.

גם מנהגים אחרים שהגיעו מ"שם" סיווגתי במהרה כלא שייכים לחיי. בשמחות משפחתיות כשבנות המשפחה היו פוצחות בריקודים פרסיים ומזמינות אותי להצטרף, הייתי לוקחת צעד אחורה ומביטה במבט "אנתרופולוגי" על הרוקדות. מה לי ולזה? עשור אחר כך, כשאקלע ערב אחד למפגש בו אתוודע לטכניקה אזוטרית מדהימה שנקראת "לרקוד את מה שחי בדם שלך", אמצא את עצמי רוקדת, לתדהמתי, דווקא את הריקודים הפרסיים האלו.

מה שתמוה בעיני הוא שאמי מעולם לא התקוממה נגד ההתנגדות שגילינו אנו, שתי בנותיה, כלפי עולמה הקודם. דומה היה שהיא מקבלת אותה בהבנה, אולי בגלל שהייתה "חלוצה". למרות שגדלה בתרבות, בה בנות עזבו את בית הוריהן רק אחרי שהתחתנו, היא, שתמיד הקדימה את זמנה, הצטרפה לתנועת "החלוץ", עלתה לארץ ללא משפחתה וגרה למשך זמן מה בקיבוץ ב"קומונה" עם חבריה. בכניסה לארץ היא הותירה מאחור גם את שמה הפרסי. פקיד העלייה הקשיב לצליל שמה "ג'אוור", שמשמעו בתרגום חופשי הוא "היהלום שבכתר" ופסק: "שמך מעכשיו הוא דבורה". היא אף פעם לא זכרה את החלפת השם השרירותית הזאת כמשהו טראומתי. השם החדש התאים לאופייה, לחוש הנבואי שלה ולאהבת הארץ שזרמה בעורקיה ושיכלה סוף סוף להתגשם.

ציונות לא הייתה המצאה חדשה במשפחתה של אמי. עשרים שנה קודם לכן החל אביה לבנות את בית המשפחה ומצא לפתע בין יסודותיו טבעת עליה חקוק השם "ירושלים". הוא ראה בכך סימן ישיר מאלוהים שעליו לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה שלטו בארץ הבריטים. בני המשפחה נסעו ברכבות ובאוטובוסים עם אשרות מעבר, ומבריחי גבול העבירו אותה בדרך בלתי לגאלית לירדן. אך סמוך לגבול הם נתפסו והוכנסו לבית מעצר בבית לחם. יהודי חרדי עשיר, שטען שהם משפחתו, הצליח להוציא אותם בערבות ולאחר תשלום שוחד בדינרי זהב ועדויות אופי, יצאה המשפחה לחופשי ועלתה לירושלים. היה זה בתקופת "מאורעות תרפ"ט". המאורעות, בנוסף לבעיה כלכלית קשה, הקשו מאד על החיים כאן ואחרי שלוש שנים בלבד של שהייה בארץ נאלץ סבי לקבל החלטה כואבת והמשפחה שבה לאיראן.

מהיום שעלתה אמי לארץ, היא ידעה לדבר עברית רהוטה שלמדה בתנועת "החלוץ" ותמיד פיכתה בה אהבה גדולה לארץ. מעולם לא שמעתי אותה מביעה געגועים לארץ שעזבה מאחור. אפילו השירים הפרסיים ששמעה בילדותה הוחלפו במהרה בשירי "אנו באנו ארצה". רק לפעמים כשהייתה מספרת על מתיקותם של המלונים בארץ ממנה באה, או על החצר הפרסית בה גדלה, הייתי שומעת בקולה משהו אחר.

לולא פרצה המהפכה האיראנית, השפה הפרסית והתרבות אליה היא מחוברת, היו נותרים עבורי עולם רחוק. קצת לפני שפרצה המהפכה התחלתי לעבוד כסלקטורית בשדה התעופה. באותם ימים החלו יהודים רבים לנוס מאיראן לישראל ועלה חשש שמחבלים ינסו לנצל את המצב ולהגיע לארץ, למטרות פיגועים. התברר שחלק גדול מהיהודים שכבר הגיע, דובר פרסית בלבד והתעורר צורך דחוף באדם שיידע לדבר איתם בשפתם כדי לבדוק את כוונותיהם. ראש אגף הביטחון ערך אפוא מפגש חירום לכל אנשי הביטחון בשדה כדי לבדוק מי דובר פרסית, כשהתברר שאין אדם כזה הוא שאל: "אולי מישהו מכם מבין פרסית"? הרמתי את ידי בהיסוס. השפה הפרסית התנגנה ברקע במשך כל ילדותי. הבנתי אותה, אך מה בדיוק הוא רוצה שאעשה? זומנתי למשרדו ונשלחתי ל"חופשה" קצרה עם הוראה ברורה: "למדי הכי הרבה משפטים שאת יכולה כדי לנהל שיחות עם החברה שמגיעים משם". כששמעה אמי על המשימה עלה חיוך גדול על פניה. מי שיער שדווקא המהפכה האסלאמית תשיב את בתה לחיק השפה בה היא עדיין חלמה..

בשבועות הקרובים, זומנתי שוב ושוב לחדרים צדדיים, לשיחות עם פליטים מבוהלים, כשברקע קציני ביטחון שבאים להתרשם מהראיון. קידמתי את פני הבאים בברכה וביקשתי שיספרו לי למה הגיעו. אלו חשו הקלה גדולה על כך שמישהו סוף סוף דובר את שפתם ופצחו במונולוגים ארוכים ונרגשים. כשהייתי חוזרת הביתה, היו אמי וסבתי, שגרה בשכנות, מתיישבות מולי ומבקשות שאספר להן שוב ושוב מה שאלתי, צוחקות מהאופן בו ביטאתי את המילים הפרסיות ומזמינות את השכנות דוברות הפרסית להצטרף לחגיגה. מעגל ישן החל להיסגר.

אך על פי מיטב המסורת הפרסית כדי שמעגל ייסגר באמת, צריך אקורד סיום דרמטי. חלפה שנה. ערב אחד בדלפק  של טיסה יוצאת, ניצב מולי גבר משופם עם מראה מסתורי והגיש לי את דרכונו. עלעלתי בדרכון, השם שהופיע בו היה שם מוסלמי טיפוסי וחותמות של מדינות מוסלמיות רבות היו מוטבעות בו. האיש נשא בידו תיק יד קטן והביט בי בריכוז. הסימנים העידו שתכף אצטרך לסווג אותו כ"חשוד" ולשלוח אותו לבדיקה ביטחונית מדוקדקת. אך לפני כן שאלתי אותו שאלה. האיש הקשיב אך לא ענה, רק המשיך להביט בי במבט מרוכז. שני המאבטחים שעמדו בסביבת הדלפק וצפו במתרחש, החלו להתקרב אלינו כשהם ב"היכון". אך אז רכן האיש מעבר לדלפק ואמר בעברית: "אני מסתכל על העיניים שלך ומוכן להישבע שאת הבת של ג'וואר". "זה נכון", עניתי לו, "ומי אתה"? "אני ישי" הוא אמר ובבת אחת נזכרתי במי מדובר. זה היה דודנה האהוב של אימי שביקר בביתנו פעמים רבות בילדותי. אחרי המהפכה הוא המשיך להתגורר באיראן ולנסוע עם דרכונו השני שנשא את שמו הפרסי, במסגרת עסקיו בכל העולם. שמענו שלפעמים הוא מגיע לביקור קצר אצל אימו בישראל. "אני זוכרת אותך" אמרתי לו, "מאד אהבתי אותך כילדה". "ואני", ענה האיש בחיוך חם, "מאד אהבתי אותך"  והוא רכן מעבר לדלפק ונשק על שתי לחיי. עבור המאבטחים שעדיין הביטו בנו דרוכים, הסצנה הזאת הייתה כנראה קצת מוגזמת. אחד מהם קרב, עמד לצידי, הנמיך את קולו וסינן בטון כבוש: "הכל בסדר"? את הסיפור הזה הוכרחתי לספר אינספור פעמים ב"פורום הפרסי" המורחב, לקול צהלות צחוק עליזות ואין ספק שהוא היווה אקורד סיום מושלם לסגירת המעגל.

ההרצאה של נפתלי הילגר מצוינת, אך אני מבינה היום שאין בידה להחליף טיול שורשים. טיול שורשים הוא משהו שנוגע בגוף ובנפש, הוא מראות, צלילים וריחות, הוא מפגשים עם אנשים, אדמה ושפה. הילגר מספר בהרצאתו על "מהפכה שקטה" שמתרחשת באיראן כל הזמן ודבריו מעוררים בי תקווה. אולי, יום אחד, עוד "ייפתחו מחדש השערים" ואוכל לערוך טיול שורשים אמיתי בארץ הרחוקה והיפה ההיא, שמשהו ממנה כנראה זורם תמיד בעורקי..

מעיין (מאי 2016)

לגלות את אמריקה.. 

במשך ימים רבים מרעיפה עלי היבשת הגדולה את קסמיה, עד שמשהו בי נעתר ומתחיל להיפתח.. לה זה כמובן לא משנה דבר. היא ממשיכה להתמתח בנינוחות מלכותית אל תוך מרחביה העצומים ולפרוש את מתנותיה הנדיבות, לעיניהם המשתאות של הבאים בשעריה.

בערב הראשון בסן פרנסיסקו, המסע שלפנינו נראה לי כמו נצח. למה? אני שואלת את עצמי, נעניתי לשטות הגחמנית הזאת של יציאה לחופשה ארוכה כל כך? אני הרי לא אדם שצריך חופשות. אז איך זה שהגעתי עד הלום? כשאני שולחת מייל לאב ילדי כדי לשמוע מה קורה בבית, תשובתו קצרה: "הכול בסדר, אל תדאגי, אני מטפל במה שצריך, גלי את אמריקה".

המסר הזה חוזר אלי בשנתיים האחרונות כל הזמן: להפסיק לדאוג, ללמוד להרפות, להסכים לחוות גם את ההנאות הפשוטות של החיים. ועדיין, כשמגיעה בתחילת הקיץ הצעה נדיבה משני אוהבי, אחותי וגיסי, להצטרף אליהם למסע של חודש בארה"ב, תשובתי המיידית היא: "מה פתאום!" בהמשך, אני מתרככת קצת אך ממשיכה להתמקח על משך זמן המסע ואז, כשכבר כמעט מסכימה לנסוע, מגיעים הפחדים: מה יקרה אם בדיוק כשאהיה שם ביבשת הרחוקה, תפרוץ מלחמה בצפון? הרי מדברים על כך שהקיץ זה יקרה.. ובפעם הקודמת הטילים נפלו ממש קרוב לבית.. ומה אם זה יקרה שוב.. מה יהיה על הילדים??.. התמונות מרצדות על המסך, בזו אחר זו, לא עוצרות באדום.. אך יחד איתן, קול חדש בתוכי תוהה האם לא הגיע הזמן שאצא מאזור הנוחות, בלי לדעת מראש מה יקרה איתי או בלעדי.. מה שמכריע לבסוף את הכף הוא הביקור הצפוי בפנסקולה. לפני שמונה שנים בדיוק, מיכלי, האחיינית המקסימה והאהובה שלי, בתם הבכורה של אחותי וגיסי, שרתה בעיר הזאת שבפלורידה, כשליחת הסוכנות היהודית. לקראת תום שרותה, בהיותה רק בת 24, היא נהרגה במהלך תאונת שיט. ועכשיו, בתחילת המסע לארה"ב, עומדים הוריה לסגור מעגל ולבקר את הקהילה היהודית שזוכרת אותה בגעגוע רב, ללון בביתו של ד. שהיה אהובה ולפגוש מקרוב את התחנות האחרונות בחייה. כשאני מבינה שמה שעומד על הפרק, זה שאהיה עדה לסגירת המעגל הזה, ההחלטה נופלת, אני נוסעת! "הילדים" בן 22, ובת 17 נושמים לרווחה..

כשאנו נוחתים בפנסקולה בערב יום שישי, מצפה לנו בשדה התעופה קבלת פנים חמה. אנשי הקהילה מחכים לנו בשדה עם בלונים וכרזות, חיבוקים ומתנות. בשלושת הימים הראשונים בעיר, אנו פוגשים, בכינוסים שנערכים לכבוד בואנו ובביקורים פרטיים, את האנשים שהיו מעורבים בחייה של מיכלי בשנתה האחרונה, שומעים עליה סיפורים מרגשים ומבקרים במקומות אותם נהגה לפקוד. עבור ד. שהקים מאז משפחה, זה אירוע משמעותי שהוא מחכה לו הרבה זמן. הוא פותח בפנינו את ביתו ואת ליבו והקשר החם שנשמר איתו כל השנים מעמיק ומתחזק. כמה טוב שלא ויתרתי.

ביום הרביעי לבואנו חל יום העצמאות האמריקאי, ואנו מציינים אותו ב"על האש" על שפת בריכה ביתית ובמופע זיקוקים בערב על החוף.

למחרת בבוקר אנו טסים לסן פרנסיסקו ומתחילים לטייל ברחבי היבשת במכונית שכורה, בה אנו נוסעים שעות ארוכות, חוקרים דרכים צדדיות ומגלים את נפלאותיה של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". הנופים שנגלו קודם מחלון המטוס, ככתמים עזים של כחול וירוק, מרהיבים. נראה כאילו יד "אומן" רב חסד השתמשה כאן בכל קופסאות הצבעים שעמדו לרשותה, לא קימצה באלפי גוונים כדי ליצור תמונה צבעונית ונדיבה: חופי האוקיינוס, הפארקים העצומים, שמורות הטבע, הדרכים הכפריות, העיירות הציוריות, הבתים הגדולים והמטופחים, הערים התוססות, המגדלורים, הגבעות שמשנות צבעים, היערות, העצים הגבוהים שכל כך כיף לחבק, הגשרים, הנהרות, המפלים, האגמים.. וואוו.. יש כאן כל כך הרבה מים.. החלק הלבנטיני שבי, שהתרגל לספור כל טיפת מים שנכנסת לכנרת, מתפעל, אך גם "מתמרמר" על החלוקה הלא שוויונית הזאת..

השגרה היומיומית היא דבר מבורך, אך גם מרדים מאד ולכן מסעות הם, מאז ומתמיד, זמן טוב להתעוררות. זה מדהים אותי, לגלות, כל פעם מחדש, עד כמה נסיעות ארוכות גורמות לתכנים פנימיים לצוף, ואיזה תהליכים עמוקים אפשר לעשות במושב אחורי של מכונית נוסעת. לצידי, במושב המכונית, ספרה המעורר של ג'וליה קמרון "הזכות לכתוב" ומחברת עבה, בה אני כותבת כל הזמן, תוך כדי נסיעה ושיחות עם חברי למסע ותוך כדי גיחות תכופות החוצה לראות אתרים ונופים. כל עוד אני חמושה במחברת ובעט, אני מרשה לכל דבר שרוצה לצוף: על בחירות שעשיתי בחיי, על דברים שתם זמנם, על הקול האותנטי שלי ועד כמה הוא נשמע, ועוד ועוד.. הכתיבה בדרכה המופלאה מחלחלת לתוך החיים ויוצרת מיד שינוי במציאות..

לפעמים, כשעולה הצורך "לנוח" מכל היופי שמסביב או מהכתיבה, אני חוזרת ל"מדיטציה" הכי מרגיעה שאני מכירה, בהייה באנשים.. המסע הזה מספק פנוראמה אנושית מאד רבגונית. היבשת הגדולה מארחת כל כך הרבה אנשים, מכל הגזעים והמינים. בליל שפות עליז רוחש כל הזמן סביב ונשמע כמו הגרסא האופטימית והפחות מענישה של "מגדל בבל". כולם מתקשרים זה עם זה בחיוכים, בצילומים ובהחלפת אינפורמציה בשלל שפות.

יש כאן משהו בנוף האנושי, שככל שחולפים הימים אני מבינה שלא פגשתי כמותו במקומות אחרים. בפעם הראשונה שזה קורה אנו מטיילים על חוף הים בסן דייגו. על קו החוף, אני רואה גבר ואישה עומדים זה מול זו, אוחזים ידיים, ומחייכים. לכאורה תמונה רומנטית על רקע השקיעה. אך יש שם משהו קצת שונה. גופה של הבחורה נראה כאילו מישהו צייר בכוונה ציור לא סימטרי, מעט גרוטסקי. במרכז גופה, צומחת כרס עצומה, הכי גדולה שראיתי אי פעם, שמשתלשלת עד אמצע ירכיה. מה שקצת מפתיע זו הנינוחות הגמורה בה היא עומדת בין הגלים, מחייכת לבחור שמולה, שגם בו יש משהו "שונה" שלוקח זמן להבחין מהו, כי בתחילה תשומת הלב נמשכת לאור שיש לו בעיניים. רק אח"כ אני שמה לב שיש לו מוגבלות גדולה בתנועת הגפיים. פתאום, אני קולטת שאני האדם היחיד על החוף שהתמונה הזאת צדה את עיניו. איש בחוף לא מביט לעברם. כולם עסוקים בענייניהם.

יומיים אח"כ, שוטרת ענקית יוצאת מהסופרמרקט, ממלאת את כל דלת היציאה, לרגע נדמה כאילו יצאה היישר מתוך ספר השיאים של גינס. גם לעברה איש לא מעיף ולו מבט אחד.

עוד תמונה, נער לבן ונערה שחורה, שניהם עם תסמונת דאון, מטיילים כשהם מלווים בקבוצת מדריכים. הנערה, מניחה את ראשה על כתפו של הנער ומביטה לאוקיינוס. הנער מחבק את כתפיה ומביט בה כחולם. ובכל החוף, רק אדם אחד בוהה בהם מהופנט. נחשו מי..

ישנם גם המון זוגות "מעורבים", שנראה כאילו הסיסמא שמאחדת ביניהם היא: "גזעי כל העולם התאחדו". בחור לבנבן ואדום שיער, שעל כתפיו רוכבת ילדונת מולאטית יפיפייה ועל זרועו מתרפקת אשתו השחורה, שראשה עטוי חיג'אב. זוגות מלוכסני עין, כהי עור, צהובי עור, ורודי עור, אוחזים יד ביד, שלובים זה בזו בשעטנז חינני, שנראה כאן טבעי מאין כמוהו.

וערב אחד, מול מפלי הניאגרה, חולפת על פנינו בריצה עליזה, קבוצה של נזירים בודהיסטים בגלימות אדומות ובראשם נזיר צעיר יפה תואר שמצלם בהתלהבות עם האייפד שבידו את המפלים, המראה הסוריאליסטי הזה מזכיר לי שיר של לאונרד כהן, בו הוא מכנה את אמריקה: "העריסה של הטוב ביותר".. ואני מבינה שאכן, יש כאן עריסה רחבה ומאפשרת, בה ניתנת לכל אדם, על "שונותו" האפשרות להיות מה שהוא, מבלי שהדבר ייחשב יוצא דופן, ומבלי שאיש ינעץ בו עיניים. טוב.. נו.. אם לא מחשיבים אותי..

המסע שזור גם במפגשים אנושיים מרתקים. בטיסה מלאס ווגאס מתיישב לצידי גבר צעיר עם מראה של "ילד טוב" אך עם זיק שובב בעיניים, הוא מחייך לעברי, מציג את עצמו ושואל בסקרנות: איזו שפה את יודעת חוץ מאנגלית? נעים להכיר, זהו אדוארד עילי השלישי ממדינת אינדיאנה. במשך שלוש שעות אנו צוללים לשיחה נלהבת בה אנו מדברים באופן כנה על המון דברים. אדוארד, מוסיקאי בהכשרתו, עוסק בשנתיים האחרונות במקצוע לא שגרתי, הוא דילר באחד מבתי הקזינו בלאס ווגאס. תוך כדי שהוא מחלק לאנשים קלפים הוא מתבונן בהם בתשומת לב מרובה ואוסף תובנות על הטבע האנושי. זהו אחד הדברים שהוא הכי אוהב לעשות וזה גם מה שהוליד את הספר שכתב על עולם הפוקר. באחד הפרקים בספר הוא מספר על הפעם הראשונה שאמו, קתולית שמרנית, הגיעה לקזינו לשחק פוקר. באמצעות הסיפורים שהוא מספר אני חשה שאני מטיילת בלאס ווגאס האחרת, זאת שלא יצא לי לפגוש.

במהלך הטיול אני גם מגלה מחדש את שותפי למסע, אנשים שאני אוהבת תמיד. זה פלא בעיני, האופן האמיץ בו הם מכילים את כאב השכול שלהם ויחד עם זאת בוחרים, כל יום מחדש, לחיות חיים שמחים ומלאים.

למרות שהם טיילים ותיקים שמטיילים המון בארץ ובעולם, לא טיילתי איתם אף פעם יותר מיום אחד ואני צריכה להתרגל לקצב התוסס שלהם ולמצלמות של שניהם שמתעדות כל רגע ורגע. אך הדבר הכי חשוב הוא תחושת הנינוחות המשפחתית שקיימת בינינו שגורמת לכך שנצחק המון, מהבטן, שנדמע, שנתרגש.. ה"ביחד הזה הוא חלק מהותי ממה שעושה את הטיול עבורי לחוויה עמוקה.  

מבלי להרגיש, משהו בתוכי מתרחב עוד ועוד ומתחיל ליהנות מהשגרה המתוקה הזאת של לקום בבוקר, לאכול משהו ולתכנן את הטיול, כעיסוק היומיומי היחיד שיש. כשאני נזכרת באישה ההיא מהכפר הקטן בגליל, שלא יוצאת אף פעם לחופשות ושיש לה אפילו משנה סדורה למה היא לא צריכה אותן, היא נראית לי לא מובנת. כשאחזור, אחבק אותה, אפזר מעליה קורטוב של אבק מסעות מרפא..

שלושה שבועות אחרי שיצאנו לדרך, חברי למסע ממשיכים לניו יורק ואני טסה חזרה הביתה. מחלון המטוס מתחילים להיראות נופיה של הארץ ופתאום הכל נראה כל כך מדברי. לאן נעלמו כתמי הירוק העז והמים הרבים? אה.. הנה, שם וגם שם, משבצים את האדמה היבשה כמה כתמי צבע.. ספורים ומדודים, נדמה כאילו "האומן" רב החסד שכח להגיע לכאן ולאנשי המקום לא נותר כי אם להפריח את האדמה המדברית בעצמם. המראה הזה מרגש אותי. פעמים רבות במהלך הטיול, כשראיתי את המוני התיירים מציפים את היבשת, רציתי לגשת אליהם ולומר: גם את ארצי הקטנטונת אני רוצה שתראו, גם אליה אני רוצה שתגיעו בהמוניכם, היא אולי לא אמריקה אבל היא מיוחדת מאד וכך גם אנשיה.

אה.. אפרופו אנשיה.. כשהטייס של "טורקיש איירוויז" מנחית את המטוס, הם פורצים כדרכם במחיאות כפיים סוערות ואני בתגובה, פורצת בבכי... כמה התגעגעתי במהלך תריסר הטיסות שטסנו בחודש הזה, למנהג "הילדותי" הזה, שכל כך מדויק ללבי, שחוגג ללא בושה את הנס הלא מובן מאליו של נחיתת מטוס בשלום.

יום שישי אחה"צ, שעה מופזת של בין ערביים. שירים עבריים מתנגנים ברדיו ואני נוסעת הביתה כשכל חושי מחודדים. היבשת הגדולה והרחבה שגיליתי, "אמריקה שבתוכי", פועמת בחוזקה ושרה בקול רם את שיריה החדשים. ותחושה עמוקה של הכרת תודה מציפה אותי, על המסע הגדול שעשיתי, על מה שגיליתי ועל מה שעוד מחכה..

מעיין (ספטמבר 2016)

נרקיסים צהובים

הוא מופיע פתאום, נכנס כהרגלו בלי להקיש בדלת, מוצא אותי מנסה ללהטט בין שתי שיחות טלפוניות, כשמכשיר טלפון צמוד לכל אחת מאוזני. הוא עומד קרוב מאד ואני חשה שהוא מתוח. נדמה שהוא רוצה להגיד משהו, אך אין לי סבלנות כרגע לדיבור האיטי שלו, יש לי המון מטלות לסיים. אני מציעה לו אפוא לאכול, מקווה שזה ישכיח ממנו את רצונו לדבר איתי. על הכיריים מהביל סיר של מרק כתום, שהוא אוהב במיוחד. אני מוזגת כמות נדיבה לצלחת עמוקה, מוסיפה קצת יוגורט עזים ומניחה לפניו על השולחן. אחר כך פורסת פרוסה מלחם טרי שקניתי היום ומניחה גם אותה לצד הצלחת.

הוא שקט מהרגיל, מכונס בעצמו, כאילו לא מצפה לקבל ממני דבר מלבד המרק. קמטי ההבעה משני צדי פיו העמיקו בשנה האחרונה וגם הקמט הקטן שבין גבותיו שגורם לו להיראות קצת מודאג וחוטי כסף החלו לאחרונה להכסיף את צדעיו. היי, אני רוצה ללחוש לו, מתי הספקת להתבגר לי ככה?

אבל כל כך הרבה זמן אין בינינו דיבור, אפילו בלחישה. אז אני מוותרת ושותקת..

כל כך הרבה זמן עבר מאז הלכתי שבי אחריו, מאז נתתי לו להוביל אותי למעמקי ריחות הטחב הירוקים של חורשת האורנים, למרומי העצים הכי גבוהים בשכונה, למסעות אופניים ארוכים לאור שקיעה, רק שנינו והרוח והריחות שהטריפו את חושינו, של נרקיסים צהובים ואפונה ריחנית ופרדסים ושדות. כמה חזק שרירי ויפה הוא היה פעם. כשהייתי מתעייפת מהמיית העולם  הייתי נשענת עליו, חשה אותו עוטף אותי כמו שמיכת פוך מהודקת, מחבק אותי בחמימות, ברכות, בעוצמה, תמיד נאמן, תמיד שם. אבל מאז עברו ימים רבים. הוא שכח איך רוכבים על אופניים ואני כל כך הרבה פעמים שכחתי אותו.

הרבה פעמים אני רוצה לומר לו: היי, אל תיעלב, אבל באמת שאין לי כרגע זמן להקשיב לך, אתה הרי יודע, יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לטפל בהם. הבית, העבודה, החיים שסוחבים לכל מיני מקומות. אבל בשקט שקיים בינינו בשנים האחרונות אני לא אומרת דבר והוא כמעט אף פעם לא מבקש.

הוא יודע שהימים בהם הוביל אותנו להרפתקאות תמו מזמן.

הוא גם זוכר את השנים בהן יצאתי לחפש אחר עולמות הרוח. הוא היה שם בסביבה, לא שייך, לא יודע מה עושים בעולם הזר הזה שבו כל כך הרבה מילים לא מובנות התעופפו מעל לראשו, לא מבין למה אני נמשכת לשם כל כך, מנסה לא להביט יותר מדי במדריכים החדשים בחיי שתפסו את מקומו. בפעמים הבודדות שהייתי מעיפה לעברו מבט זה היה כדי להזכיר לו להכניס את הבטן פנימה.

אח"כ הגיעו שנים אחרות ואנשים נכנסו ויצאו מחיי ומדי פעם מישהו מהם היה רואה אותו. א. החבר הרציני הראשון שלי חיבב אותו מאד. "הוא חמוד", הוא היה חוזר ואומר לי, "אני לא מבין למה את מנסה להחביא אותו מהעולם". אף פעם לא עניתי לו, גם לא סיפרתי כמה חשובה עבורי העובדה שהוא מקבל אותו כמו שהוא.

שעת החסד הגדולה עבורו הגיעה כשנולדו ילדי. במשך שעות הם היו מתכרבלים בחיבוקו העוטף, מעדיפים אותו במוצהר על כל אדם אחר בסביבה. מי שאהבה אותו יותר מכולם הייתה ע. היא הייתה מתרפקת על חיבוקו ומסרבת לרדת מידיו. יום אחד כשהייתה בת חמש הניחה את ראשה על זרועותיו ליטפה אותן ואמרה: "הוי, איזה זרועות רכות, הלוואי ויהיו לי זרועות כאלה כשאגדל".

עכשיו הוא מנסה להתעלם מהמבט הביקורתי שאני שולחת לעברו כשהוא שולח יד לעבר פרוסת לחם נוספת. די, אני גוערת בעצמי, תפסיקי להיות רעה, תתחילי לשים אליו לב ואולי הוא יאכל פחות.

בדחף פתאומי אני מחליטה לשבת לידו. הטלפונים יחכו. אני רוצה לדבר איתו על כל הדברים הטובים שקורים בחיי. על המכונית האדומה החדשה שכאילו הצמיחה לי כנף, על סדנת הכתיבה עם גבי והמילים שמרחפות שוב מעל לראשי כמו להק פרפרים חינני ועל חגיגת בת המצווה המקסימה שחגגנו לאחרונה לע. אך במקום זה אני מדברת איתו על המחנק שהרגשתי בשבוע שעבר בגרון, על כאב הגב שתפס אותי אתמול לכמה שניות מפחידות באמצע הרצאה שנתתי ועל זה שאני כל הזמן רעבה בחורף הזה.

עם מי עוד אני יכולה לדבר על כך? הוא כבר יודע את כל הדברים האלה ועדיין מקשיב כמו שרק הוא יודע להקשיב.

פתאום הוא מדבר וזה קצת מוזר. כל כך הרבה זמן הוא לא דיבר. בתחילה אני צריכה להתאמץ כדי לשמוע מה הוא אומר, אך אז קולו נעשה ברור: "אני רוצה שנלך למוני!!", הוא אומר. אני שותקת. איך לכל הרוחות מכניסים נסיעה למוני בתוך ים הדברים שאני צריכה לעשות בימים הקרובים? הוא מחכה לתשובה. כל כך הרבה זמן לא ביקש דבר לעצמו. די, אני אומרת לעצמי, די להתעלם ממנו. גם לו מגיע שתקדישי קצת מזמנך. "או.קי" אני אומרת לו, "נלך אליו". כשאני מתקשרת למוני הוא שומע מיד את הדחיפות בקולי. "כן", הוא עונה, הוא יכול לפנות זמן למפגש, אך רק ביום ראשון בשבע וחצי בבוקר.

"או. קי, קבענו!" אני ממהרת לומר לפני שאתחרט.

ביום ראשון בבוקר במכונית, אני שמה לב שמשהו מתחיל לקרות. גבו מזדקף, כתפיו נפתחות ונשימותיו מעמיקות, כאילו הוא כבר שם, במאורה האפלולית. אנחנו עולים במדרגות העפר אל החדר השוכן בצל עץ חרוב, דוחפים את הדלת ונכנסים פנימה. ניחוח עדין של קטורת נישא בחלל החדר, כריות גדולות פזורות סביב, מזרון טיפולים מקופל בפינה והחדר מואר באור כתום עמום. תיפוף תופים אפריקאים מתנגן ברקע ומוני קרב אלינו בתנועות הזורמות של אדם שקרוב אצל עצמו ומביט בנו במבטו הטוב שגורם לנו להרגיש תמיד כאילו היינו בני מלך אהובים שחזרו הביתה. הוא מרכין את ראשו בהודיה על בואנו ואחר כך מזמין אותנו בתנועת יד רחבה לשבת אל שולחן העץ הקטן שמונח בקצה החדר ולשוחח מעט.

"אפשר להתחיל לעבוד מיד" הוא אמר לי כשרק התחלנו לבוא אליו. "אבל איתך צריך את המילים לפני כן, את אישה של מילים".

עכשיו אני מספרת לו על דברים שקרו לשנינו מאז הפעם האחרונה שהיינו אצלו לפני חודשיים והוא מקשיב. מדי פעם עוצם את עיניו, מהנהן בראשו וכל תנועותיו אומרות הקשבה. כשהוא מתחיל לדבר אני מקשיבה רב קשב, לא מכירה אף בן אדם שמדבר ככה. מדבר ומקשיב פנימה ושוב מדבר ושוב מקשיב פנימה. "עכשיו ניגש לעבודה" הוא אומר ומזמין לחלוץ נעליים. אני דווקא רוצה להמשיך בשיחה, אבל הוא כבר חולץ את מגפיו, עומד במרכז החדר ומקשיב להנחיות של מוני. זכרי, אני אומרת לעצמי, עכשיו זה הזמן שלו, הרי הגענו לכאן בשבילו. פה הוא מרגיש הכי בבית. כאן זה מגרש המשחקים שלו. אין מילים מבלבלות שהוא לא מבין. יש רק אפלולית רכה שעוטפת אותך כמו רחם חמימה ושפה שאותה הוא תמיד זוכר, השפה הראשונה שקידמה את פניו כשהגיע לעולם הזה.

הדבר היחיד שהוא צריך לעשות זה להקשיב לה, לנשימה המעמיקה, הנובעת מתוכו, כמו גלים שמגיעים מרחוק, שנושאים אותך כל פעם רחוק יותר. לנשום.. לנשוף...לנשום.. לנשוף... ומשהו נושא אותך ואתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר.. אחכה עם המילים.. עכשיו תורו.

נשימתו מעמיקה והולכת והוא מקשיב לה, מרשה לה להוליך אותו לאן שתרצה.. הוא חש את מגע ידיו המיטיבות של מוני על כתפיו, ידיים חכמות שיודעות את מלאכתן, שיודעות איפה לגעת ואיך. המגע בהתחלה נעים, אך פתאום מוני נוגע בנקודה שכואבת ומשהו בו נפתח עם הכאב, כמו גל ענק שסוחב אותך למעמקי האוקיינוס. הוא נותן לגל לשאת אותו לאן שירצה ואני מהופנטת. פעם גם אני ידעתי את הדרך הזו. פעם גם אני נתתי לו להוביל אותי לאן שרצה.

"מה עולה בך"? שואל אותי מוני.

"אני לא יודעת", אני עונה, "אין לי מושג".

"תשאלי אותו", מציע מוני, "הוא יודע".

זיכרון נשכח מבליח.. חורשת אורנים, מסע אופניים לאור שקיעה, הוא בראש ואני אחריו ובעקבותינו רוח פראית וריחות נרקיסים צהובים.

לרגע אני משתהה ואז אני משליכה על שולחן העץ הקטן את צרור המילים היפות שלי וקרבה אליו. הוא מחכה לי בשקט, פורש כלפי את זרועותיו ומחבק אותי. אולי הוא שכח איך רוכבים על אופניים אך לחבק הוא לא שכח. אני נשענת עליו, חשה אותו עוטף אותי כמו שמיכת פוך מהודקת, בחמימות, ברכות, בעוצמה. ושנינו נושמים ביחד את נשימת החיים שמזכירה לנו את הפעם הראשונה שנפגשנו. אנחנו צוללים לתוכה ומסביבנו אוקיינוס אינסופי. הדבר היחיד שצריך לעשות זה לחכות לנשימה, להקשיב לה נובעת מתוכנו, כמו גלים שמגיעים מרחוק, שנושאים אותך כל פעם רחוק יותר. לנשום..לנשוף...לנשום.. לנשוף... להקשיב לה מעמיקה, מתעצמת, מי יודע איך זה ייגמר?

"איזה רגש עולה בך עכשיו"? אני שומעת מרחוק את קולו של מוני.

מילים שאני לא מכירה יוצאות מפי ואני עונה לו כאילו זה עתה למדתי לדבר.

"יופי", אני שומעת אותו אומר, "עכשיו את מדברת מתוכו".

אנחנו נושמים ביחד..פעם ועוד פעם. לנשום.. לנשוף.. לנשום.. לנשוף...משהו מתחיל להתמוסס, משהו מתרכך, שכבה ועוד שכבה מתקלפת. שם במעמקים הוא שוב מוביל בראש ואני עוצמת את עיני וצוללת בחדווה בעקבותיו.

שם במעמקי ים הנשימות אנחנו נותרים רק שנינו. הוא נוגע בי מבפנים ואני פוקחת את עיני, מביטה בו ולא מבינה איך הסכמתי לשכוח אותו. הוא כל כך יפה..

שם במעמקים אנחנו נושמים את נשימת החיים שנשמנו יחד כשהגענו לכאן בפעם הראשונה, מתלפפים זה בזו במעשה אהבה שאין שני לו, חוזרים והופכים לישות העצומה והמוארת שהיינו פעם.. שנינו, אני והוא, אני והגוף היקר שלי, אני והגוף הנשי היפה והעגול שלי..

מעיין

(דצמבר 2016)