סיפורים שלי מ 2012
"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
אנחנו רק בתחילתו של המפגש ואני חשה שמשהו אחר עומד לקרות כאן היום. כששוחחנו בטלפון היא סיפרה לי שמאז שנישאו הם נוהגים להפתיע זה את זו בכל יום נישואין בהפתעה חווייתית. ביקשתי מהם לבחור קלפים דרכם הם יספרו מה הם אוהבים בעצמם ובבן זוגם. היא אמורה עכשיו לספר לנו על הקלף שבחרה לעצמה. היא רוכנת קדימה, משתהה לרגע ואז מבזיקה אליו מבט מהיר ואומרת לו : "אולי אתה תספר למה בחרתי את הקלף הזה?" הוא נראה קצת מופתע.. "לא יודע", הוא אומר, "זו את שיודעת למה". אני מביטה בפניה ורואה שתוך שניות היא עומדת לוותר על מה שביקשה ברגע של העזה. אני מחליטה להתערב. "אני לא יודעת אם אתה מבין מה היא מבקשת ממך" אני אומרת לו, "אבל זה לא מה שזה נשמע מעל פני השטח, כדאי לך להתאמץ". "אל תלחיצי אותו", היא מבקשת, "הוא לא חייב". "נכון", אני עונה לה, "אבל הוא החליט ברגע זה שהוא רוצה". "כן זה נכון", הוא אומר ורוכן כלפי הקלף שלה. הוא מביט בו בריכוז ואז מביט בעיניה ומספר לה למה בחרה בו. הוא רואה שם משהו שרק שניהם יודעים אודותיו. משהו שהיא קצת מתביישת בו. "הגיע הזמן שתהיי גאה בדבר הזה. זה אחד הדברים הכי יפים בך ואני אוהב אותו מאד". הוא אומר לה ולשתינו יש כבר דמעות בעיניים "יו ממי", היא מתרגשת, "איך ידעת שזו הסיבה שבחרתי את הקלף?"
אני מחליטה שהגיעה השעה להעניק לגבר האמיץ הזה ספור במתנה. "שמע אסף", אני אומרת לו, "אני הולכת לגלות לך עכשיו את אחד הסודות השמורים ביותר שיש. סוד שהרבה גברים היו רוצים לגלות : מה נשים רוצות?"
ואני מספרת לו את הסיפור על הנסיכה מהכוכבים:
היה פעם נפח זכוכית צעיר שנהג ליצור כלי זכוכית צבעוניים נדירים ביופיים. הוא היה מניח אותם בחלון הראוה של חנותו והשתקפות קרני השמש דרכם יצרה ציורים נפלאים על קירות החנות. בוקר אחד הנפח שם לב שכלי הזכוכית שלו קצת זזו ממקומם, כאילו מישהו נגע בהם. הוא משך בכתפיו והמשיך בעבודתו. כעבור מספר ימים הוא שם לב שהכלים שוב הוזזו ממקומם הרגיל. הוא החליט להתחבא בחנות בסוף יום העבודה ולראות האם מישהו נוגע בכליו. שעת חצות הגיעה והוא כמעט נרדם אך פתאום שמע צליל ענוג וכשהציץ מבעד לוילון מאחוריו התחבא, ראה שבעה סולמות כסף זוהרים משתלשלים מבעד לתקרה. מהסולמות ירדו בקלילות שבע נערות יפיפיות. הנערות הקישו באצבעותיהן והסולמות נעלמו כלעומת שבאו. הן החלו לרקד בחדר, מרימות תוך כדי ריקודן את כלי הזכוכית של הנפח, שאור הירח שהשתקף דרכם גרם להם להיראות יפים מתמיד. באותו רגע חלפה מול עיניו מרקדת הנערה שירדה אחרונה, אפופה כולה בהילה זוהרת והנפח המוקסם הביט בה וחש איך נשימתו נעתקת וליבו יוצא ממקומו. זו הייתה הנסיכה מהכוכבים.
הזמן חלף ביעף, קרני השחר הראשונות החלו לנגוה והנערות הרוקדות הניחו את כלי הזכוכית במקומם, הקישו באצבעותיהן באצבע צרדה ובזו אחר זו דילגו על סולמות הכסף שהשתלשלו מלמעלה ונעלמו כלעומת שבאו. בחדר עדיין השתהתה הנסיכה היפה. עוד רגע וגם היא תעזוב. הנפח קפץ ממחבואו, אחז בידיה והתחנן בפניה שתישאר איתו. הנסיכה הביטה בעיניו ומבטו הרך הזכיר לה שזהו הגבר-האומן שנצנוץ כליו גרם לה לרדת לכאן בפעם הראשונה. "אני מוכנה להישאר אתך" היא אמרה לנפח, "אבל בתנאי אחד. אתה צריך להבטיח לי שלעולם לא תפתח את הסל הזה" והיא הצביעה על סל נצרים שהיה תלוי על זרועה השמאלית, צמוד ללוח ליבה.
נפח הזכוכית היה מוכן להבטיח באותו רגע כל דבר והנסיכה מהכוכבים הסכימה להישאר איתו ולהיות לו לאישה. בתחילה הוא היה המאושר שבגברים. הנסיכה היפיפייה התגלתה כבת זוג מסורה ואוהבת. אך ככל שעבר הזמן החלה מחשבה טורדת את מוחו : מהו הדבר שהיא מסתירה בסל? מהו סודה? הוא זכר שהבטיח שלא לפתוח את הסל, אך השאלה הלכה ותפחה בראשו עד שלא יכול היה לחשוב אלא רק עליה.
יום אחד כשיצאה נסיכתנו היפה לעזור לשכנה ללדת הוא נכנע לסקרנות ופתח את הסל. הוא הביט פנימה ולא ראה בו דבר. איך זה יכול להיות?? שוב ושוב הוא הביט אל תוך הסל ולא ראה בו דבר. כשחזרה הנסיכה הביתה היא כבר ידעה שהסל שלה נפתח, אך הנפח במקום להתנצל על שהפר את הבטחתו, הטיח בה בכעס : "למה אמרת לי לא לפתוח את הסל? פתחתי אותו ולא היה בו דבר". ברגע ששמעה הנסיכה את דבריו חוורו פניה ואז ללא היסוס היא נקשה באצבעותיה וסולם כסוף זוהר החל יורד ארצה. היא עמדה להיעלם מחייו. רגע לפני שהיא נעלמה לבלי שוב היא סיפרה לו למה היא עוזבת..
"אתה יודע למה היא עזבה"? אני שואלת את אסף.
"די ברור, לא?", הוא עונה לי, "הוא מעל באמון שלה."
"זהו, שלא" אני עונה לו, "זוהי התשובה המתבקשת אבל לא התשובה הנכונה. הסיבה האמיתית שבגללה היא החליטה לעזוב היא בגלל שהוא לא ראה!
כמו כל אישה, גם הנסיכה מהכוכבים הייתה צריכה לדעת שהגבר שאיתה רואה אותה באמת."המבחן הגדול" שהיא הציבה בפני הנפח לא היה האם הוא יפתח את הסל אלא האם הוא יראה את אותם חלקים בתוכה שהיא תמיד הסתירה מכולם, חלקים שהיא הייתה בטוחה שאף גבר לא ימשיך לאהוב אותה אם יראה אותם, חלקים לא כוכביים בעליל, ילדותיים, נזקקים, מוכחשים, אלו שהיא פחדה לחשוף ולכן הסתירה אותם ב"סל הנצרים הסודי" שלה. אבל מתחת לפחד העמוק הזה שלה, מה שהיא רצתה באמת זה שהגבר שאוהב אותה יתעקש להביט ולראות את מה שיש "בסל שלה" וימשיך לאהוב אותה. הנפח המסכן נכשל במבחן...
ובחזרה למפגש שלנו, מה שדלית בעצם שאלה אותך מקודם זה, האם אתה רואה אותי? ומה שאתה עשית זה לומר לה: אני רוצה לראות. "הצצת בסל שלה" וראית שם משהו שרק אתה והיא יודעים על קיומו, משהו שהיא מנסה להסתיר מרוב העולם. ראית את זה עם המון אהבה ואמרת לה את זה ובאותו רגע כאילו החזקת בידך מפתח קסמים שהכניס אותך היישר ל"חדר המיטות הנפשי", זה שבו האשה שאתך יכולה "להתפשט" מולך ולדעת שתראה אותה באהבה כמו שהיא, שתשמש עד ראייה אמיתי לחייה.
אסף מחייך חיוך שמח. ניכר בו שהוא אוהב את הספור שניתן לו זה עתה במתנה. הוא בכלל לא ידע שהוא כזה..
אנחנו עוברים הלאה..המפגש נמשך.
רק בערב אני נזכרת שנותרו כמה דברים שלא הספקתי לומר לו :
הראשון קשור לאותם רגעים בחיי ש"סל הנצרים האישי" שלי נפתח. זה קרה בפעמים שגבר אמיץ שנקרה על דרכי, התעלם מכל האזהרות וההתנהגויות "הנסיכותיות" שלי והלך היישר אל הסל החבוי שלי, מביט לתוכו, רואה את כל מה שניסיתי להחביא ונשאר עומד לידו מקבל ואוהב. את הרגעים הנדירים האלו אף פעם לא שכחתי, גם אם בבוא הזמן נפרדו דרכינו. הם שמורים ב"סל הנצרים" שלי כמו אוצר יקר. הדבר השני הוא משהו שאני לומדת מאחיותיי לשבט הנשי, מאותן נשים שמאמינות שאין צורך "להקיש באצבע" ולהיעלם בכל פעם שהגבר שמולן לא רואה אותן. דרכן אני מגלה שזה אפשרי להראות את "נבכי הסל" לגברים שלא יודעים לראות.. הדבר השלישי שרציתי לומר לאסף המקסים הוא שנראה לי שגברים רוצים בדיוק את אותו דבר, אבל איכשהו יש לי הרגשה שאת זה הוא כבר גילה לבד..
מעיין (פברואר 2012)
את הסיפור "הנסיכה מהכוכבים" שמעתי לראשונה מפיה של חברתי היקרה, יפעת מנטל, שעיבדה וערכה אותו מחדש מתוך אגדת עם מסאית. יפעת היא מספרת סיפורים, עורכת ומתרגמת ומלווה רוחנית
באחת ממדבריות ערב, בלב נווה מדבר פורח, התגורר שבט בדואי גדול. בנו הבכור של ראש השבט, איברהים, גבר צעיר ואהוב על כל רואיו, היה יוצא לעיתים קרובות לתור את המדבר, אותו הכיר ככף ידו. עוד בהיותו ילד, היה חוזר פעמים רבות למאהל עם אנשים שאיבדו את דרכם במדבר, מביא אותם להתארח בחיק שבטו עד שיתאוששו ויוכלו להמשיך בדרכם. את רוח הכנסת האורחים ינק הוא עם חלב אימו.
כשהיה יוצא למדבר, הייתה איתו ליילה, סוסתו האהובה, סוסה רבת ייחוס, שעוד כסייחה נודעה בכל האזור במהירותה ובאצילותה הרבה. איברהים קיבל אותה בילדותו מאביו ומאז נקשרה נפשו בנפשה. הוא טיפל בה במסירות רבה וכשהיה חוזר איתה מהרכיבות המשותפות שלהם במדבר הם נדמו לרואיהם כגוף אחד. סוחרי הסוסות הגזעיות כבר ידעו שאיברהים לא מוכן למכור אותה בעד שום הון שבעולם.
בוקר קיץ אחד יצא איברהים לרכב במדבר. הוא דהר שעה קלה, עד שלפתע ראה מרחוק אדם העושה את דרכו בלב הישימון בצליעה כבדה. הוא האט את רכיבתו וכשקרב, ראה מולו אדם רזה, שבגדיו קרועים, שפתיו חרבות ובעיניו מבט רדוף.
"סאלם עליכום", פנה איברהים במאור פנים אל האיש, "מה מעשיך כאן"? האיש העיף מבט מהיר לעבר איברהים וענה בקול צרוד: "אני אובד כאן במדבר שלושה ימים ולילות. שיירת הסוחרים שנלוויתי אליה השכימה קום והמשיכה בדרכה. איש לא שם לב שנשארתי ישן מאחור. מאז אני הולך במדבר הלוהט ומתפלל לאללה שלא אמות".
איברהים קפץ מיד מגב סוסתו ועזר לאיש התשוש לעלות עליה. הוא פתח את נרתיק העור הקשור למותניו והגיש לאיש פיתה פריכה שאפתה לו אימו בבוקר. "תיכף אתן לך מים ואחר-כך אקח אותך לשבט שלי" הוא אמר לאיש ופסע כדי לפרוק מעל אוכפו את נאד המים. אך כשקרב אל האיש הזדקף זה פתאום, שלף מתוך קרעי בגדיו שבריה חדה וכיון אותה לעבר איברהים. "תתרחק ממני" הוא סינן בין שפתיו, כשמבט ערמומי עולה בעיניו, "אני לוקח ממך עכשיו את הסוסה האצילה, שכבר מזמן שמתי את עיני בה". הוא דפק באכזריות בצלעות הסוסה המסכנה והתכוון לרכב משם.
ליבו של איברהים קפא. הוא חש כאילו סכין ננעצת בגבו, חזהו כאב. המראה של האיש הדופק בעקביו בגסות בגופה של ליילה היה בלתי נסבל עבורו, אך קשה ממנו היה כאב הבגידה האיומה, שכמוה לא אירעה מעולם במדבר הזה.
מתוך כאבו הגדול התבהר לו ברגע צלול אחד מהו הדבר שהוא צריך לעשות. הוא בלע את רוקו, נשם עמוק, אילץ את עצמו להסיט את מבטו מעיניה של ליילה וקרא אל השודד "עצור! חכה רגע! אני רוצה להגיד לך משהו..אני נותן לך את סוסתי במתנה. אני נשבע לך בחיי ובחיי אבי שדברי אמת. גם אם יתפסו אותך אני אגיד את אותו הדבר. הסוסה הזאת ניתנת לך במתנה, אני נשבע לך. רק תנהג בה יפה".
השודד הביט באיברהים בחוסר אמון, אך כשפגש את עיניו הבין שמילותיו כנות. הוא הנהן בהסכמה, תקע את עקביו במתניה של הסוסה והחל לדהור איתה עד שנעלם.
איברהים חש תשוש כמו אחרי קרב. הוא ידע, שאם היה מחליט לחפש את ליילה בעזרת בני שבטו קרוב לודאי שהיה מוצא אותה ומחזירה אליו. עכשיו הסיכוי האחרון לכך אבד עם השבועה שנשבע לשודד.
אבל מה שנגלה לעיניו באותו רגע צלול של שבועה התבהר לו יותר מרגע לרגע..אם היה נודע ברחבי המדבר שסוסתו נלקחה ממנו כשעצר לעזור לאדם במצוקה, כל אורחות המדבר היו משתנות. את מקום העזרה והידידות היו תופסים החשדנות והניכור. כל אדם היה דואג קודם כל לעצמו ואנשים שדרכם אבדה במדבר, גורלם היה נחרץ למות. "רוח המדבר" עליה גדל, הקודים המוסריים של נדיבות, חמלה, אצילות, עזרה לחלש והכנסת אורחים, היו פוחתים ונעלמים מן העולם.
איברהים נאנח אנחה עמוקה ואז זקף את גבו והחל פוסע חזרה לביתו. ההחלטה נעשתה. הוא יעמוד בשבועתו. "רוח המדבר" הטובה, "המורוה" בלשון בני עמו, לא תחדל להתקיים לעולם...
את הסיפור היפיפה הזה שמעתי לפני מספר שנים מפיו של לואיי מטייבה, ששמע אותו מפי סבו.
בחרתי להביא אותו אליכם קוראים יקרים לקראת חג הפסח המתקרב. בהגדת הפסח נאמר : "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." בכל אחד מאתנו ישנו מקום שבו הוא משועבד למשהו שנראה חזק ממנו, "המצרים שבתוכו". אז למה בכלל לטרוח לצאת מאותו מקום אל עבר הלא ידוע? מי ערב לנו שנגיע בשלום ל"ארץ המובטחת"?
עם השנים אני מבינה שלעולם לא היינו יכולים לצאת למסע המפחיד הזה במדבר אם לא היה מופיע מולנו מדי פעם "עמוד אש" זוהר שהיה מראה לנו את הדרך ומזכיר לנו שאנחנו לא לבד. יותר ויותר מתבהר לי שלעולם לא היינו מוכנים לשלם את מחיר ההליכה הממושכת במדבר אם לא הייתה ניצבת מול עינינו מוארת וברורה "רוח המדבר" שלנו.
בחיי היומיום, היא לא מופיעה תמיד כל כך מהירה וצלולה כמו בסיפור, אך מה שלמדתי עם השנים הוא שכאשר אנחנו זוכרים את קיומה וקוראים בשמה היא מגיעה תמיד טובה ונדיבה ומראה לנו את הדרך הביתה.
מעיין (מרץ 2014)
בכפר קטן לרגלי הרי ההימלאיה חי לפני שנים רבות חכם זקן שהייתה לו תכונה מיוחדת. הוא ידע "לראות" ולא רק בעיניו. הוא ראה סודות שקרו בעבר, דברים הסמויים מהעין וגם את מה שטרם קרה.
נערי הכפר שנהגו לשחק סמוך לבקתתו אהבו להשתעשע איתו. בכל פעם שהיו פוגשים אותו, היו מחביאים דבר מה בכף ידם ומבקשים ממנו לנחש מהו הדבר. הזקן היה עוצר לידם, מחייך לעברם בחיבה ונענה לבקשתם. הוא תמיד ידע את התשובה...
יום אחד מאס אחד הנערים בכך שהחכם הזקן יודע תמיד את התשובה הנכונה והחליט להערים עליו. הייתה לו תכנית : הוא ילכוד פרפר ויחזיקו חי בין שתי ידיו, החכם יידע כמובן שיש שם פרפר. אבל אז ישאל אותו הנער אם הפרפר חי או מת, אם יאמר הזקן חי, יהדק הנער את כפות ידיו בתנועה לא מורגשת והפרפר ימות ואם יגיד מת, יפתח הוא את כפות ידיו וישחרר את הפרפר. בערבו של יום כשראה הנער את החכם יוצא מביתו רץ לקראתו כשבין כפות ידיו פרפר זהוב שלכד קודם לכן בעמק הסמוך. הוא הושיט אותן בלהיטות לעבר החכם הזקן ושאל: "אדוני, מה בידיי?" הזקן עמד במקומו ולא חייך. "בידיך פרפר" הוא אמר. "נכון" ענה הנער בקוצר רוח, "אבל האם הפרפר הזה חי או מת?", הביט הזקן החכם בעיני הנער ואמר לו משפט שהנער זכר אח"כ כל חייו : "הדבר הוא בידיך בני, אם תרצה - ימות...אם תרצה – יחיה".. באותו רגע נפתחו כפות ידיו של הנער לרווחה ופרפר זהוב יפיפה פרש שתי כנפיים רוטטות מאושר ועף אל החופש אליו נועד...
.jpg1imgnumber.jpg)
ערב ליל הסדר, אני נוסעת לקבוץ גונן לחגוג עם אחותי ומשפחתה שבאו לנפוש בצפון, את ליל הסדר. ילדי נסעו כמה שעות קודם לכן לירושלים למשפחת אביהם.
מרגע שאני נכנסת למכונית הכנפיים שלי מתחילות לרטוט..מאז ומתמיד אני חוגגת את רגעי השינוי בחיי בנסיעות.
ברדיו מתנגנים שירי אביב ומול עיני מתחוללת מסיבת טרנס צבעונית, צהוב החרציות מתחלף בכתמי צבע בוהקים של ורוד, סגול וירוק ואחריהם עוד ועוד מרבדים של צבעוניות מתפרעת. מבעד לחלון הפתוח מרקדת פנימה רוח חמימה שמלטפת את עורי ונושאת איתה ריחות של פריחה מבושמת. הדרך נפתחת לפני לאורכה ולרוחבה
ומשהו בי מתרונן. אני זוכרת היטב, כאן באותה דרך ממש, נסעתי בדיוק לפני שנה. העצבות ליחכה בתקופה ההיא באופן קבוע את חופי, רוב הזמן חשתי כמו עץ שניתק משורשיו, כאילו מספריים גדולות וקרות חתכו באבחה אחת את כל חיבורי. ייחלתי נואשות לחזור הביתה, להרגיש שוב מחוברת, אך כל מה שניסיתי לעשות לא עזר. שלוש שנים אחרי שתמו נישואי בני ה 20 שנה הייתי עדיין "לבד", ללא אהבה זוגית ובתוכי הלכה והעמיקה תחושה פנימית שחלק ענק בחיי חסר, חשתי שעד שלא אמצא את אותה אהבה לא אמצא אושר לעולם.
כשהייתי בת 23 היה תלוי מעל מיטתי משפט שהתאהבתי באותה תקופה ביופי מילותיו. משפט שהמורה הרוחני שלי נהג לומר "אתם לא לבד ופשוט לעולם לא תהיו לבד".
כשאתה נתון בשבי, קשה לך להאמין לאורך זמן במשפט כזה ואני, במשך זמן שנדמה עכשיו כמו נצח, הייתי בשבי. כנפי היו מקופלות והחשיכה ששררה סביב השכיחה ממני את העולם שטוף השמש שהמתין בחוץ.
יום אחד קרה משהו..הרמתי את עיני להביט בסוהר האישי שלי ופתאום ידעתי מיהו. באותו רגע גם ידעתי שברגע שאקרא בשמו הוא ייעלם ואני אוכל לצאת לחופשי. ידעתי ובכל זאת התמהמהתי.. אף פעם לא הצטיינתי בפרידות, אפילו אם זה מסוהרים.
אבל עמוק בפנים התחלתי לחפור את מנהרת השחרור שלי. בכל פעם שהסוהר שלי הגיע, הבטתי בעיניו ולמדתי עליו עוד ועוד. ויום אחד זה קרה. הוא עמד מולי ואני הבנתי פתאום שאין לו עוד כוח עלי. "אני יודעת מי אתה", אמרתי לו בשקט, "אני גם יודעת מתי ואיך התגנבת וחטפת אותי לכאן". ואז קראתי בשמו וממש כמו באגדה הידועה על בת הטוחן והשדון, ראיתי איך הסוהר המפחיד שלי נמוג כהרף עין כשהוא מותיר אחריו ערימה קטנטנה של אפר, דלת הברזל הכבדה של כלאי נפתחה ואני יצאתי לחופשי.. בחוץ חיכה לי עולם שלם, שוקק חיים ושטוף שמש..הוא עדיין שם והוא נהדר. כל כך מחבק ומענג.
לשבי אני לא חוזרת..אני בוחרת בחופש.
יותר ויותר אני מבינה שהסוהר שלי היה – סיפור. כן, סיפור. ספור מושך-לב שסופר היטב הרבה לפני שנולדתי, שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, לאורך התרבות של ימינו, ספור שנצרב על עורי, שזרם בדמי, ששמעתיו מאז שהייתי ילדה, שדיבר אל נפשי הרומנטית. האמנתי בו כל כך עד שקרבתי אליו ללא זהירות, נותנת לו לעטוף אותי בקוריו הכובלים.
עכשיו אני פותחת עוד חלון במכונית ונותנת לרוח הטובה לשאת איתה את שאריות הקורים..שתי כנפי רוטטות מאושר, נפרשות לרווחה אל החיים והחיים זורמים אל תוכי בשצף של נהר שאבנים כבדות הוסרו מדרכו.
מולי חולפות מכוניות..משפחות משפחות..חג משפחתי פסח. עוד מעט אפגוש גם אני את אחותי ואת משפחתה היקרה, עוד מעט ניעטף גם אנחנו באהבה. כן, אני עדיין מאמינה גדולה באהבה. רק שהיום אני יודעת שפנים רבות לה, אני פוגשת אותה בכל מקום, בכל אדם שאני פוגשת, בכל חיוך של תינוק עגול לחיים, בכל זוג שבוחר לחגוג איתי את אהבתו, בכל רגע עם אהובי-נפשי, בכל מסיבת טרנס צבעונית של אביב.. אלוהים טמן סביבנו כל כך הרבה זרעים של אהבה, הנאה ושמחה. היום אני יודעת בוודאות שהאהבה אף פעם לא התכוונה שניכלא בשמה בתא קטן וחשוך.
צדק מורי היקר, אני לא לבד ולעולם לא באמת אהיה לבד...
מעיין (אפריל 2012)
"מזמן לא נפגשנו".. אומרת מאיה ומחייכת אלי את חיוכה החם מעל לכוסות האייס הגבוהות שהזמנו בקפה שמול הים. אכן, שנים רבות חלפו מאז ששרתנו כחיילות צעירות באותו בסיס בצבא, כשמשרדינו שכנו זה לצד זה וחברות עמוקה ובלתי נמנעת נשזרה בינינו. מאיה היפה הייתה השלמת, האחראית על משכורות החיילים ואני מילאתי את תפקיד מש"קית תנאי השרות.
בבסיס בו שרתנו, המוטיבציה העזה היחידה שהניעה את החיילים, הייתה להשתחרר לאלתר מהשרות למען המולדת ולכן לא היה זה מפליא שכל בוקר השתרך תור ארוך של חיילים על פתח משרדי, חוסם את הכניסה למשרדה של מאיה. היה זה אך טבעי שמאיה, שתהפוך ברבות הימים לפסיכולוגית, תזמין למשרדה חלק מהתור כדי לשתות קפה ולספר לה על הבעיות, עד שאתפנה.
כשהייתי חוזרת לבסיס מביקורי הבית והכלא הרבים שעשיתי, הייתי מגיעה היישר אליה כדי לספר לה עליהם. מעולם לא הכרתי לפני כן מישהו בגילנו שידע להקשיב כמוה. הייתי מספרת לה על האנשים שפגשתי, על הכאבים בהם נגעתי, על המסכות ו"ההצגות" שראיתי, על התלבטויות שהיו לי בקשר למה לדווח למפקדי ועל הפחד העמוק ביותר שלי שאולי לא אראה מישהו שזקוק באמת לעזרה. היא הייתה מקשיבה לי רוב קשב ואז הייתה מחייכת את חיוכה השובב וזורקת לחלל החדר את אחד ממשפטיה השנונים ושתינו היינו מתגלגלות מצחוק, שוכחות לדקות ארוכות את כובד הסיטואציה.
את זוכרת משהו מאז? היא שואלת אותי בסקרנות. "לא הרבה" אני עונה לה, "אבל אני זוכרת אותך ואת השיחות הארוכות שלנו, ואף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל את היית עבורי באותה תקופה, מה שהיה חדר המדרגות החשוך של בית ילדותי עבור דודי אלי"..
מאיה נאנחת בעונג "את הספור הזה עדיין לא שמעתי" היא מציינת בסיפוק ואני נזכרת כמה אהבה כבר אז סיפורי חיים. זה היה אחד הדברים שחיברו אותנו וזה כנראה אחד הדברים שעושים אותה היום לפסיכולוגית המצוינת שהיא הפכה להיות.
אני מספרת לה איפה את הסיפור על דודי אלי :
בילדותי היה דודי אלי, אחיה הצעיר של אמי, מבקר בביתנו לעיתים קרובות. אמי הייתה מקדמת את פניו בחיוך מאיר ומזמינה אותו לשבת אתנו על המרפסת וליהנות מדברי המאפה שלה.
אלי, בחור נמוך ומטורזן, עם עיניים יוקדות, שפם גנדרני ושיער פחם משוח לאחור, נחשב לעוף משונה בנוף ילדותי. הוא היה רווק בן ארבעים, שעבד בשעות היום כמלטש יהלומים ובשעות הערב כצלם סרטי וידיאו בחתונות. לדודי זה היה תחביב מוזר, הוא אהב ללכת למכירות פומביות של המשטרה ולרכוש שם חפצים משונים שאיש מלבדו לא התעניין בהם, כמו מכשיר מיוחד למתיחת נעליים או כן מפואר לבקבוקי שמפניה. באותה תקופה הוא התגורר בבית סבתי, אך החזיק בסמוך דירת רווקים בה אחסן את החפצים הרבים שרכש "במחיר מציאה", דבר שגרם להרבה צקצוקי לשון ואי נחת מצד בנות המשפחה הבוגרות.
סיפורים רבים שמענו מאלי בביקוריו על מרפסת ביתנו. הוא ניחן בדמיון מזרחי מפותח ואף פעם לא ידעת היכן נגמרת אצלו המציאות ומתחילה הפנטזיה.. היו אלה סיפורים פנטסטיים על רכישות "של פעם בחיים", על הצלחות מטאוריות בתחום צילומי החתונות ובעקר על התאהבויות, שהוא כיכב בהם כדמות ראשית ובחורות יפות נפלו לרגליו שדודות השכם והערב..
הורי היו מקשיבים לו ברגשות מעורבים ואבי היה הראשון שהיה מאבד את סבלנותו וקוטע את שטף סיפוריו של דודי במילים: "די אלי, מתי תהיה בן אדם ותתחתן כבר?"
כשהמרפסות סביבנו היו מתחילות להתרוקן מיושביהן הייתה גם אמי מאיצה באלי לסיים את הביקור : "לך לישון אלי, שהעיניים שלך יהיו ערניות לעבודה, תבוא מחר.."
אלי היה קם בצייתנות, מגיע לדלת ביתנו, קורא בקול "חודה הפז", ברכת שלום בפרסית שמשמעותה : "יהי אלוהים אתכם", ויוצא לדרכו, אך ברגע שכפות רגליו היו נוגעות ברצפת חדר המדרגות האפלולי, היה קורה משהו מעניין. הוא היה נזכר במשהו חשוב אותו עדיין לא סיפר לאמי."דבורה" הוא היה קורא לעברה, "שכחתי לספר לך משהו" ומיד ללא שהיות היה פוצח בסיפור חדש.
אבי, שהיה צריך להשכים לעמל יומו, היה מתחיל בשלב הזה להגיף את חלונות הבית בהפגנתיות, לכבות אורות בחדרים, ללבוש פיג'מה ולחלוף על פני אלי כשמברשת שיניים בפיו, שולח לעברו מבטים זועפים. כשזה לא עזר הוא היה עומד לצידה של אמי, ואומר : "לכי דבורה ללבוש פיג'מה, אני אעמוד פה איתו".
את אלי זה לא הרתיע.. ברגע שאמי הייתה נעלמת מעיניו הוא היה נושא את עיניו מעל ראשו של אבי וקורא בקול "דבורה, אז את שומעת?" וממשיך לספר את סיפורו מאותה נקודה בה הופסק, מכוון אותו הפעם לאוזניה של אמי בלבד. ולא עזר דבר.. לא השכנה ממול, שהייתה פותחת חריץ בדלת ביתה, מודדת אותו במבט ארסי ומהסה אותו בלחישה ארוכה ונוזפת, לא נוכחותו קצרת הרוח של אבי וגם לא שעת הלילה שהלכה והתארכה.
אמי הייתה חוזרת לדלת הפתוחה לבושה בפיג'מה ואבי המיואש היה הולך לישון, והחלק השני של ביקורו של דודי היה מתחיל..
ל"סיפורי חדר המדרגות", כך גיליתי עד מהרה, היה אופי שונה מסיפורי המרפסת. הדבר הראשון שהיה קורה זה שאלי היה שוכח את העברית שבפיו ועובר לדבר בפרסית בלבד. כשעמד באפלולית חדר המדרגות הייתה נושרת ממנו גם מסכת הרהב והיוהרה שאפיינה את סיפוריו האחרים. כאן הוא היה נזכר בבחורה היפה ש"סיפרו לה כל מיני דברים עליו" ולכן היא כבר לא מוכנה להיפגש איתו, או בזוגות שדרשו את כספם חזרה אחרי שראו את סרט החתונה "היצירתי מדי" שהוא ערך עבורם, או בחברים שלו שהקימו משפחות ולא מזמינים אותו עוד לשמחות שלהם.. אמי, שמאז ומתמיד ניחנה בראיית אנשים עמוקה, שמעה מבעד למילותיו של אחיה הצעיר את עלבונו הצורב, את בדידותו ואת פחדיו. בחושיה החדים היא הבינה כנראה שהמקום היחיד בו הוא יכול לספר את אשר באמת על ליבו הוא כאן, בחדר המדרגות האפלולי.
מרגע שזה קרה היא לא האיצה בו עוד ללכת הביתה, אלא רק עמדה מולו, מקשיבה לו כמו שאף אדם בעולם לא עשה לפניה ואני ידעתי שהיא מצליחה לשמוע אותו מעבר למילים..
אלי היה עומד איפה באין מפריע באפלולית חדר המדרגות ומספר את אשר על ליבו, נאחז בהקשבתה של אמי כבגלגל הצלה, עד שמשהו בו היה נרגע ואז היה אומר שוב "חודה אפז" והולך לדרכו, ובאיזשהו אופן שעדיין לא יכולתי להסבירו, הבנתי כבר אז כילדה, שליבו קל יותר ושאלוהים אכן נמצא איתו שוב..
יום אחד הגיעה לביתנו בשורה משמחת, אלי עמד להתחתן.
נשות המשפחה המאושרות ניצלו את ההזדמנות כדי לפשוט על דירת הרווקים המוזנחת שלו ו"לפנות את הארונות" לכבוד הכלה החדשה ואבי נשם לרווחה. "סוף סוף נוכל ללכת לישון בשקט", שמעתי אותו לוחש לאמי. אבל השמחה הייתה מוקדמת.. אלי לא היה "בנוי" כנראה לחיי נישואין ושיתוף והיחסים עם אשתו הטרייה סיפקו הרבה צרות חדשות. חדר המדרגות האפלולי של ביתנו המשיך לספוג את סיפוריו עוד שנים ארוכות.
ואיך הספור הזה קשור אלינו? שואלת מאיה ומחייכת וברור לי שהיא כבר יודעת את התשובה.
"כשנפגשנו", אני אומרת לה, "היינו שתי ילדות חממה מוגנות שנזרקו בבת אחת לאחד המקומות היותר מדכאים כנראה שהמציאה המציאות הצה"לית. לבוא לכוך הקטן שלך בסוף היום היה עבורי כמו להגיע לחוף מבטחים. כשהקשבת לי רוב קשב יכולתי פתאום לנשום.. יכולתי להרשות לעצמי להניח למספר דקות את האחריות הכבדה שישבה לי על הכתפיים ולנוח. השיחות הארוכות שלנו היו עבורי כמו טקס מקודש שהייתי נכנסת אליו עכורה ומודאגת ויוצאת ממנו רחוצה ומטוהרת.. שם חוויתי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים, את מה שראיתי בילדותי את אמי עושה עם אחיה הצעיר. שם בכוך הקטן שלך למדתי שוב על כוחה המרפא והעוצמתי של ההקשבה.
מעיין (ספטמבר 2012)
ישנם רגעים בהם הגעגוע האישי שלנו מתחבר להמון געגועים אחרים, כמו טיפה של מים שנמזגת אל תוך מים רבים. אנחנו בעיצומו של רגע כזה, אלפי געגועים מתחברים כאן בשעת לילה סתווית, באמפיתיאטרון של כרמיאל בהופעה של שלמה ארצי. מי אם לא אלוף הכמיהה והגעגוע מעורר את ים הרגש הזה שרוחש סביב. אלפי גרונות שרים כאן כבר דקות ארוכות בדבקות כמעט דתית את השיר "נבראתי לך". כשנשמעים הדי סיום השיר, שלמה מחייך את חיוך הקמטוטים שובה הלב שלו ומושיט במפתיע את המיקרופון לבחור הביישן למראה שיושב בשורה הראשונה, מדגים לו מה עליו לעשות. הבחור חובק בחזקה את המיקרופון ואת ידו של הזמר ושר בקול ניחר "כי אני נבראתי לך". המיקרופון נשלח עתה אל הגבר בשורה השנייה שעומד בחגיגיות על רגליו וקורא בקול גדול את אותן מילים, אח"כ הוא מועבר לגבר, הנשאר לשבת בכיסאו ושר בשקט את המילים לאישה שלצידו. הוא ממשיך לעבור כך, כמו במרוץ שליחים, בין הגברים היושבים בשורות הראשונות ומועלה גם לבמה כדי לנדוד בין חברי הלהקה. אף אחד לא מוותר על הזכות הניתנת לו. פעם אחר פעם מתנגנת בעוז, כמו במנטרה עתיקה שורה אחת בלבד.. "כי אני נבראתי לך".. תפילת לב גדולה עולה עם המילים, נהמה רוחשת סביב. כולם שרים, נשים עצומות עיניים, גברים ששיבה זרקה בשיערם, נוער. שוב ושוב מושרות אותן מילים ואני חשה כאילו אנחנו נמצאים באיזה טקס קדמון. הכמיהה באוויר כל כך סמיכה שלרגעים נדמה שאם נמשיך לשיר את המילים הללו אולי יקרה איזה נס שימחק את הבדידות שידע הלב ואת הרגעים שאחז בנו הייאוש ומישהו בעולם המנוכר הזה יידע סוף סוף שנבראנו לו. בנתיים השירה הגדולה הזאת עוטפת את כולנו כמו חיבוק מנחם מזרועות אוהבות..
בימים הבאים המילים הללו ממשיכות להתנגן בתוכי, מעירות לאיטן את הילדה שנהגה להביט שעות אל האופק ולחלום חלומות. הכמיהה הכי ראשונית של חיי מבקשת ממני תשובה.
בגיל 12 כשהתאהבתי בשאול, המדריך שלי מהצופים, היו כל כך הרבה סימנים שהצביעו על כך שהוא נברא לי, שהייתי מופתעת מאד מכך שאיש מלבדי לא רואה אותם. שבע שנים תמימות הלב שלי דהר כמו קטר מטורף בכל פעם שראיתי אותו, שבע שנים לא הופיע על המסך שלי איש מלבדו... אח"כ קרו החיים, אני המשכתי בדרכי והוא המשיך להופיע אצלי מדי פעם רק בחלומות.
אך הסימנים הוסיפו להופיע בחיי שוב ושוב, בעיקר "במקומות אבודים". כשפגשתי את מי שהפך להיות בן זוגי למשך עשרים שנה, התחברו שוב המון חוטים סמויים לסימנים ואני הלכתי לבנות משפחה עם האיש שחשתי שאני מכירה כל חיי.
אח"כ הלכתי ללמוד "סיפורים מרפאים" ובטיפולים שעברתי במהלך הלימודים עלתה במפתיע דמותו הנשכחת של שאול המדריך. החלטתי לנסוע לת"א כדי לפגוש אותו ולסגור מעגל. בראשי הייתה תמונה מאד ברורה על איך צריכה להיראות פגישה כזאת. אך בשנייה שנפגשנו הבנתי שאין קשר בין הגבר נמוך הקומה שעמד מולי לדמות הגיבור המוכר לי מהחלומות, זה שזכר הנשיקה שהוא נשק לי, בחופשתו הראשונה מהצבא, הזין את דמיונותיי במשך שנים. הגבר המבוהל שעמד מולי לזמן קצר ואח"כ מלמל משהו ונעלם, לא תאם בשום צורה לאותה דמות. במשך שבוע התבוננתי על מה שקרה בפגישה המאכזבת עם הגיבור המיתולוגי שלי, מנהלת על כך שיחות משועשעות עם ידידי, סוקרת בעניין את טבען המתעתע של הפנטזיות וחשה מוגנת מהן לנצח.
אבל ללב יש חוקים משלו וממש כמו מים שזוכרים הכל, כך גם הוא, ממשיך לכמוה לאותם דברים בדיוק. לפני שנתיים, שאל אותי גבר שעורר בי את אותו געגוע ישן, "כמה זמן ייקח לי להגיע אליך מכביש שש?", "תלוי אם אתה מר קרפד" עניתי לו, תוהה האם יעבור את המבחן הקטן והטיפשי שלי שאיש לפניו עדיין לא עבר. הוא צחק ואמר "אני לגמרי מר קרפד, יו איך אני אוהב את הרוח בערבי הנחל". באותו רגע החלה התרגשות פנימית לפכפך בי ומיד התחלתי לתת בו סימנים, יודעת שאסור לי לפרש כל סימן כאותות של אהבה. אבל לב שמבקש "סימנים של אש" מוצא אותם בכל דבר.
ועכשיו, הילדה החולמת ההיא מבקשת ממני תשובה ואני לא בטוחה שיש לי אותה.
לפני שנה יצא לי לפגוש את אחד הסופרים המצליחים בארץ. הרומן האחרון שכתב אז היה בראש רבי המכר. דחקתי אותו לפינת החדר והפצרתי בו "ספר לי בבקשה, האם אתה מכיר זוג כמו זה שתיארת בספר שלך, כי כזו אהבה בדיוק אני רוצה.." הסופר, גבר מקסים שנשוי באושר רב, צחק צחוק גדול ואמר "אני לא מכיר זוג כזה. שמתי בסיפור הזה את כל מה שאני חולם שיהיה בזוגיות".
וואללה? יכול להיות שזה מה שאנחנו עושים כל הזמן? יוצרים לעצמנו בראש עולם שיש בו אהבה סוחפת ומושלמת, כדי שיהיה למה להתגעגע בזמן שאנו מטפחים בנאמנות אהבה יומיומית שקטה ויציבה, או מחכים לה שתגיע..
בת הנעורים חולפת על פני. לא מזמן היא גילתה שהיא אוהבת את שלמה ארצי. זה היה גילוי מרגש עבורה ששתינו אוהבות את אותו זמר. נסענו יחד להופעה. "בואי הנה", אני קוראת לה, "מה אומרות לך המילים נבראתי לך"? השאלה שלי משעשעת אותה, היא מתיישבת מולי, מקפלת את רגליה הארוכות תחתיה, מגלגלת תלתל ארוך שחור על אצבעה, מהרהרת ואומרת: "ככל שאני בונה את עצמי, אני בונה גם את מי שנברא לי. ככל שאני מכירה את עצמי, אני יותר יודעת מה אני רוצה שייברא בשבילי"..
"את שמעת את זה?" אני לוחשת לילדה החולמת שמקשיבה בדריכות..
"שלמה, אתה שמעת את זה?"
איזה יופי.. היא זו שבוראת את עולמה, היא זו שמזמינה את האדם הנכון להיכנס אליו, היא גם זו שמחוללת את הנס..
אני מביטה בה לעיתים קרובות ולכן מאמינה לכל מילה שיוצאת לה מהפה.
תודה יפתי שהזכרת לי את התשובה.
שנים ארוכות אני בונה את האישה שאני הופכת להיות, רובד אחרי רובד, בסבלנות, באהבה, בחמלה. נבראת כל יום מחדש, לשרת בשמחה את אשר באתי לשרת, לצחוק מול אש מדורות, לחיות חיים שלמים ומלאים. המסך שלי נעשה יותר ויותר מדויק ולכן דמויות מסוימות כבר לא יופיעו עליו לעולם.
להבטחה של גבר שנברא במיוחד בשבילי אני מתייחסת ברגשות מעורבים. הילדה החולמת מאמינה בה בכל נפשה, האישה רבת הרבדים קצת יותר זהירה. יש לה בן לוויה ששומר עליה מכל משמר. הוא דואג שלא כל דבר ייכנס לגבולותיה.
אני לא יודעת, אני רוצה להגיד לילדה, אם תתגשם אי פעם ההבטחה שאת כל כך מחכה לה. אני גם לא יודעת מה יהיה אופייה, האם היא תגרום לנו לשכוח "מתי את חושינו איבדנו כך" או אולי תהיה שקטה ויציבה כמו אגם צלול ובעקר אני לא יודעת האם יהיו חייה חיי נצח או אולי רק "שבוע כמו גן עדן".
יש רק דבר אחד שאני יודעת בוודאות. אם וכאשר תיפתח בתוכי שוב דלת ש"סימנים של אש" חרותים על פתחה, תהיה החלטה אחת ויחידה שאצטרך לקחת, החלטה כואבת : לוותר על בן הלוויה הנאמן והקשוח שמלווה אותי שנים, זה שעומד על משמרתו יומם וליל כדי להגן על לבי מכל פגיעה. בצער רב אצטרך להרפות מידו השומרת ולשחרר אותו. כי במקום שבו אנו נבראים זה לזו אין מקום לפחד..
מעיין (אוקטובר 2012)
ישנם ימים שבעודם קורים אתה יודע שלא תשכח אותם לעולם. אני בעיצומו של יום כזה, שרויה כולי בחסד שהגיע פתאום והמיס באורח פלא את כל חומותיי. הבוקר התחיל בעצבות עמוקה שנחתה עלי כשביקרתי בקברה של אחייניתי האהובה, שנהרגה צעירה מדי. איש מהמתים שלי לא גורם לי לאבלות כל כך עמוקה על מותו כמוה. העצבות הזו חודרת ומחלחלת לכל פינה בתוכי, מרככת שם דבר מה..ומשהו קורה.. מזה מספר שעות שאני חשה שמשהו חומל ואוהב עד בלי די מתבונן דרכי באנשים שאני פוגשת, רואה אותם מבעד למסכות. בתחנת הרכבת כשאני עוצרת לקנות קפה, אני מביטה בבחור השמנמן עם המבט הקודר שמכין לי את הקפה ויודעת שהוא זקוק לעזרה. "מה שלומך היום"? אני שואלת אותו, "לא יודע" הוא עונה ומשפיל את עיניו, "אני חושב לעזוב כאן" הדכדוך שעוטף אותו כה סמיך עד שנדמה כאילו הפך להיות לו עור שני. "בוא הנה.." אני מבקשת "עזוב את הקפה, לאן בדיוק אתה רוצה לעזוב?" "לאוסטרליה", הוא עונה וקרב אלי, "אני חושב לפתוח שם דף חדש" אה.. אני נושפת בהקלה, על עזיבה כזו הוא מדבר.. אני מביטה בו ורואה את כל כאביו, הם גלויים בפני כמו ספר פתוח. הרכבת עומדת להגיע עוד מספר דקות ואני חייבת לנסות לעזור לו בזמן הקצר שנותר עד אז. האם מותר לי "להיכנס" בלי שביקשתי רשות?..רק היום.. "אל תיסע לאוסטרליה", אני מבקשת ממנו "לא עכשיו, אם תיסע יהיו לך כמה ימי חסד, אבל תוך זמן קצר כל הבעיות שלך שמהן אתה מנסה לברוח ינחתו בעקבותיך ואז יהיה לך הרבה יותר קשה, כי תהיה רחוק מהבית. לכל הקשיים שלך יש מענה". אני מונה את כאביו אחד אחד, כדי שיידע שאני רואה, "אתה לא היחיד שעובר קשיים מהסוג הזה, זה משהו שניתן לטפל בו". אני משרבטת על דף שני מספרי טלפון "תתקשר אלי בכל שעה שאתה צריך.. ויש כאן גם טלפון של מטפלת נהדרת מהאזור שלך, תתקשר, אתה מבטיח?". הוא מביט בי, מרוכז, דוחף את הפתק עמוק לכיסו ומהנהן, את התשלום על הקפה הוא מסרב לקבל ורגע לפני שאני רצה לרכבת הוא יוצא מאחורי הדלפק ומבקש שנתחבק. אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך.
מספר דקות אח"כ בקרון הריק למחצה במרחק מושב ממני, יושבת אישה צעירה עם מבט מאיר בעיניים. לוקח לנו חמש דקות של צחוק משותף על משהו שקורה בקרון, כדי שנתקרב ונשב זו מול זו. תוך דקות אנחנו בתוך שיחה שבה היא מספרת לי את ספורה המרגש. לפני שנתיים היא הייתה מטפלת עסוקה עם קליניקה משגשגת אבל אז היא חלתה בסרטן קטלני והזמן עמד מלכת. הקליניקה נסגרה, המטופלים נעלמו והיא נאבקה על חייה. בכל התקופה הזו היה לצידה אהובה שהתעקש להינשא לה כשלא היה ברור אם היא תחיה או לא. עכשיו היא מנסה לבנות את הכל מחדש. בעודנו משוחחות הרכבת נעצרת. הנוסעים מתבקשים לרדת מהרכבת ולחכות. מתברר שלפני מספר דקות התאבדה בחורה מול רכבת דוהרת במרחק כמה תחנות מכאן. המומות, אנחנו מתיישבות על שפת המדרכה ומחדשות בשקט את שיחתנו, עד שנעצרת לידינו מכונית ובה אהובה שבא לאסוף אותה. אנחנו נפרדות בחיבוק חם ואני ממשיכה לשבת על שפת המדרכה, חשה נהרות של אהבה זורמים בתוכי, מחפשים אפיקים..
לצידי מתיישב עכשיו בחור בעל מראה קשוח, בגופית סריג שחורה שחושפת זרועות שריריות מעוטרות באינספור קעקועים. הוא מעיף לעברי מבט חטוף וממשיך לשוחח בסלולארי, מספר לחבר שהשאיר את האופנוע שלו בתחנה הבאה. הוא מסיים את השיחה ובוהה ברוגז קדימה. "יש לך אופנוע?" אני פונה אליו. ביום אחר לא הייתי מנסה להחליף איתו אפילו מילה, אנחנו לא מאותו עולם. אבל היום אין עולמות.. יש רק אהבה שמחפשת אפיקים.. "כן" הוא עונה, לא מבין מה אני רוצה ממנו. "איזה יופי" אני אומרת, יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהאופנוען הקשוח ואני נתחבר. "גם לי היה פעם חבר אופנוען, נורא אהבתי לנסוע איתו. איזה אופנוע יש לך"? בהתחלה הוא עונה לי תשובות קצרות ומאופקות, אך לאט לאט הוא קולט שאני מתעניינת בו באמת ומפשיר ושיחה ערנית קולחת בינינו על אופנועים ועל כל מה שביניהם. דומה שלאיש מאיתנו לא משנה העובדה שאני לא מבינה חצי ממה שהוא אומר. משהו עדין ורך זורם בינינו ומבעד לקעקועים אני רואה את הגבר המתוק שהוא. כשמגיע האוטובוס לאסוף את נוסעי הרכבת הוא מגפף במבוכה את כתפי במעין ברכת שלום ומביט בי תוהה, כמו שואל את עצמו מה בעצם קרה כאן..
שעה קלה אח"כ ברכבת לצפון יושבות מולי אם ובתה ומשוחחות ביניהן על אוכל פרסי. המבטא שלהן מזכיר לי נשכחות. אני רוכנת אליהן ואומרת "יו, כמה שאני מתגעגעת לאוכל פרסי". הן מחייכות בהפתעה ואחרי בירור קצר של שורשי הפרסיים אנחנו מונות את המאכלים שרק מלשמוע את שמם עולות לי דמעות בעיניים. אני מספרת להן על אמי שהייתה מכינה את האוכל הטעים הזה ועל כך שכבר שנים רבות היא לא כאן כדי להכין אותו. "את תמיד מוזמנת לאכול אצלי" מפצירה בי האם, "מאד אשמח אם תבואי".
כשאני יורדת מהרכבת אני יושבת במכונית בשקט, נותנת לחסד של היום להימסך באיברי. לו רק ניתן היה לחיות ככה תמיד.
בנסיעה הביתה עולה בי תמונה נשכחת. הייתי בת עשר כשנסעתי יום אחד עם אמי לבקר את אחיה שגר בצפון ת"א. באחת התחנות עלתה לאוטובוס גברת קשישה, "כחולת" שיער עם מראה מוקפד וארשת אריסטוקרטית. פיניתי לה את מקומי ואמי חייכה לעברה, אך היא התיישבה והגביהה את מבטה כאילו אינה מעוניינת בכל מגע עם העולם הלבנטיני שסביבה. אמי הביטה בה ושאלה בסקרנות "לאן את נוסעת"? ידעתי שהיא אוהבת "להתחיל" עם אנשים זרים, זה היה מראה שגור בחיי כילדה, אך כאן היא הגזימה, צריך הרי לדעת גם מתי לא פונים למישהו. התרחקתי לקצה האוטובוס ומספר דקות לפני שהיינו צריכות לרדת חזרתי. מרחוק ראיתי את ראשה של הגברת כחולת השיער ואת תלתלי הפחם של אמי צמודים זה לזה ולהפתעתי הן נראו שקועות בשיחה. כשקרבתי ראיתי את ידה של אמי מונחת על ידה המטופחת של הקשישה "תישבעי לי שכשאת מגיעה הביתה דבר ראשון את מטלפנת לאחותך", היא הפצירה בה, "איך אפשר שתהיה לך אחות אחת ואת לא תדברי איתה?" "כן" ענתה האישה וקמה ממקומה, מושכת בצער את ידה מידה של אמי, "אני מבטיחה שאעשה את זה". "אה"..נאנחה אמי אחרי שהיא ירדה, "לאישה הזאת יש רק אחות אחת והן לא מדברות שלוש שנים, רבו על שטויות". לא שאלתי אותה איך את יודעת. כבר ראיתי אותה מדובבת אנשים. בשב"כ היו שמחים לדעתי ללמוד ממנה דבר או שניים.
בשנים הבאות היא המשיכה לפצוח בשיחות עם זרים ואני המשכתי להתרחק כשהיא עשתה את זה ולא זכרתי ש"דמה בדמי זורם"..
עשר שנים מאוחר יותר ישבתי יום אחד באירוע, ליד קשיש זועף למראה, סבא של חברה ובשיחת חולין שניסיתי ליצור איתו, הצלחתי פתאום לראות אותו מתחת למסכה הזועפת. ברגע שזה קרה, הזקן שאף פעם לא דיבר על עברו הכואב, קרב את כסאו מולי, מתעלם מההמולה שמסביב והחל לספר לי את סיפור חייו. "איך עשית את זה"? חזרה ושאלה חברתי הנרגשת, "איך הצלחת לפתוח אותו? אנחנו מנסים שנים ולא מצליחים".. לא ידעתי מה לענות לה, הדבר היחיד שידעתי הוא שברגע שראיתי אותו מבעד למסכה, התחולל שם איזה נס.
קראתי פעם על מנהג יפיפה שנהוג באיזה שבט אפריקאי. כאשר שני אנשים נפגשים הם מסתכלים אחד לשני בעיניים, אדם אחד מברך ואומר "אני רואה אותך" והאדם והשני משיב לו "הנני כאן".
דמיינו, רק לרגע, עולם שזו ברכת השלום שלו...
מעיין (נובמבר 2012)