סיפורים שלי מ 2017

רדי אל הנחל והכיני לך בובה

שדה החלומות

"רדי אל הנחל והכיני לך בובה"..

שעת בוקר אביבית ומופזת.. אנחנו בעיצומה של סדנת "סיפורים מרפאים" עם נשות הגיל השלישי, באחד מישובי מבואות חרמון. בשבועות האחרונים אני לומדת להכיר את הנשים הללו, שרובן עברו חיים לא קלים ולאהוב את הכנות שובת הלב בה הן משתפות את הקבוצה בסיפורי החיים שלהן. כיף לעבוד עם הקבוצה הזאת באמצעות סיפורים. מרגע שסיפורים מסופרים, הנשים בקשב מלא ודלתותיהן פתוחות לרווחה. הבוקר אני עומדת לפתוח איתן נושא שקרוב לליבי ומספרת להן את הסיפור הבא:

כשהייתי בת 14 הפסקתי לשתף את אמי בעולם הרגשות שלי. עד אז היא הייתה עבורי כתובת יציבה וקבועה לשיתוף. כל יום הייתה מחכה לאחותי ולי עם ארוחת צהריים חמה, יושבת אתנו סביב שולחן המטבח, שואלת אותנו על היום שעבר עלינו, אוזניה כרויות לסיפורינו הקטנים, ובין המילים ידעה בדיוק מה עובר עלינו. כשהייתי בת 14 עברתי לבי"ס תיכון ששכן בעיר סמוכה ודברים החלו להשתנות. לאט לאט חשתי שלא מתאים לי יותר לשתף אותה, או כל אדם אחר, במה שהרגשתי. ים הרגשות הסוער של גיל הנעורים נותר סכור ונעול. אמי, שדבר לא נעלם מעיניה, הביטה בי יום אחד ואמרה: "את יודעת, הכרתי פעם מישהי.." ואז סיפרה לי כבדרך אגב את סיפור "הבובה":

היה הייתה פעם ילדה שגרה עם אמה ואביה בבקתת עץ קטנה ששכנה בפאתי היער. אביה של הילדה נהג לצאת לעבודתו מחוץ לבית לשבועות ארוכים והילדה ואמה היו מבלות שעות רבות ונעימות ביחד. הן היו יורדות לנחל למלא מים לצרכי הבית ולכבס את כביסתן, מקוששות ענפים ביער לתנור העצים, מבשלות את ארוחותיהן ומטפלות בחיות המשק. כשהיו מסיימות את מלאכותיהן, היו יושבות בחצר מתחת לעץ שצילו רחב, ראשה של הילדה נח בחיק אמה וזו שרה באוזניה שירים, מסרקת את שיערה וקולעת את צמותיה. יום אחד חלתה האם במחלה קשה ונטתה למות. היא קראה לבתה הקטנה ואמרה לה: "שמעי היטב ילדתי היקרה, מחר אולי לא אהיה כאן, ולכן יש משהו שאני מבקשת שתזכרי היטב. אחרי מותי, רדי לנחל ואספי מהגדה הבוצית שלו חימר חום ורטוב. שבי מתחת לאחד העצים והכיני לעצמך בובה שתוכלי להניח בין שתי כפות ידייך. השתמשי בכל מה שתמצאי בטבע ועשי את הבובה כרצונך, רק דבר אחד זכרי, בטנה של הבובה חייבת להיות שמנה וגדולה ואוזניה פעורות לרווחה. אחרי שתיצרי את הבובה, הניחי לה להתייבש בשמש ואז קחי והניחי אותה בכיס הפנימי של שמלתך. הבובה הזאת תלווה אותך תמיד. בכל פעם שליבך יתמלא צער, ייאוש, או בדידות, בכל פעם שלא יהיה לך עם מי לדבר, רדי לנחל, שבי מתחת לעץ, הוציאי את הבובה מכיסך וספרי לאוזניה הגדולות כל מה שאת מרגישה".

זמן קצר אח"כ מתה האם והילדה לא ידעה את נפשה מרוב צער.

כעבור חודשים ספורים בלבד נשא האב אשה אחרת והיא עברה לגור בביתו. האשה החדשה לא חיבבה במיוחד את הילדה הקטנה, וחייה של זו, שהיו גם כך בלתי נסבלים ללא אמה האהובה, הפכו להיות קשים מנשוא.

יום אחד כשחשה איך ליבה עומד להתפוצץ מרוב יגון נזכרה בדבריה האחרונים של אמה. היא חיכתה לשעת כושר וכשאיש לא שם לב, ירדה בסתר אל הנחל, אספה מגדתו הבוצית גוש חימר חום ורטוב, ישבה מתחת לאחד העצים ושעה ארוכה לשה את גוש החימר עד שנענה לרצונה. היא הכינה ממנו בובה קטנה, עם בטן שמנמנה ואוזניים פעורות וכשסיימה הניחה אותה לייבוש בחום השמש. כשהייתה הבובה מוכנה הרימה אותה והחביאה אותה בכיס הפנימי של שמלתה. מאז, בכל פעם שליבה היה מתמלא בכאב, או כשחשה בודדה והתגעגעה נואשות לאמה, הייתה יורדת לנחל, יושבת מתחת לעץ, מוציאה את הבובה מכיסה ולוחשת לאוזניה הגדולות את כל מה שהרגישה.

השנים חלפו, הילדה בגרה והפכה לנערה ואז לבחורה ויום נישואיה קרב. הבחור לו עמדה להינשא היה נדיב וטוב לב ומשהו במבטו נגע עמוק בליבה. היא ידעה שחייה עומדים להשתנות לטובה.

בבוקר נישואיה ירדה לנחל, בהחלטה שזו תהיה הפעם האחרונה בה תדבר לבובה. בחייה החדשים היא לא תזדקק לה עוד. היא הוציאה את הבובה מהכיס הפנימי של שמלתה, מתכוונת להיפרד ממנה ולהשאיר אותה על שפת הנחל, אך אז הציף אותה הזיכרון של כל מה שעברה בשנים הארוכות הבודדות והכואבות ללא אמה והיא קרבה את פיה לאוזניה הגדולות של הבובה ולחשה לתוכן במשך שעה ארוכה את כל מה שהציף ועלה בה. כשסיימה, הביטה בבובה, שעם השנים הפכה להיות חלק בלתי נפרד מגופה, ולרגע נדמה היה לה שבטנה של הבובה שמנה מהרגיל ואז, מול עיניה המשתאות, הבובה החלה להיסדק ובבת אחת התפוצצה.. האשה הצעירה הביטה המומה בשברי הבובה שנחו בין כפות ידיה ובאותו רגע הבינה את גודל המתנה שנתנה לה אמה לפני מותה. במשך שעה ארוכה היא חיבקה את שברי הבובה בין כפות ידיה וכשקמה לבסוף כדי ללכת משם, כדי להתחיל להתכונן לליל כלולותיה, היא ידעה שלעולם לא תוכל להרשות לעצמה לוותר על בובה שמוחבאת בכיס שמלתה, בובה שמתנדנדת איתה בלכתה ובבואה, שצמודה לבטנה ולפעמים ללוח ליבה. היא החלה חוזרת אל הבית, בהחלטה שיום אחרי שתינשא היא תרד שוב אל הנחל, כדי להכין לעצמה בובה חדשה, בובה שתהיה תמיד בכיס הפנימי של שמלתה. ויום אחד כשייוולדו לה בנות, היא תרד איתן לנחל ותלמד גם אותן להכין לעצמן בובה, שתהיה רק שלהן.

שבוע אחרי ששמעתי מאמי את סיפור הבובה, עברתי על פני חנות כלי כתיבה ומתוך דחף לא מוסבר נכנסתי פנימה וקניתי לעצמי מחברת גדולה. בכל פעם שחשתי שהרגשות מציפים אותי, הייתי כותבת בה את כל מה שהרגשתי, את כל מה שחשתי שאני זקוקה לו. מחברת היומן הכילה הכל, בטנה שמנה מיום ליום ו"אוזניה" נותרו במשך הרבה מאד שנים גדולות וקשובות.

ורק שנים מאוחר יותר הבנתי שהדמות הנשית שאמי דיברה עליה, כאילו הייתה שכנה שהכירה מקרוב, היא דמות מאגדת עם שליוותה את ילדותה שלה.

"והיום", אני פונה לקבוצת הנשים שמולי, "הבאתי לכל אחת מכן בובה".

"באמת"? שואלת אותי בתום לב אחת מהן שמקשיבה לסיפור בעיניים נוצצות. "כן", אני עונה, "יש כל מיני סוגי בובות והיום נלמד להשתמש באחת הטובות שבהן".. ובשעה הקרובה אני מלמדת אותן כלי פשוט מתוך עולם "התקשורת המקרבת", שמלמד להיות בקשר קרוב עם הרגשות והצרכים שלנו ולתקשר אותם גם לאחרים.

מה שאני לא מספרת להן הוא שכאשר רכשתי את הכלים הנפלאים של "התקשורת המקרבת", אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא להעניק אותם לבתי. כשאני נכנסת לפעמים לחדרה ורואה את היומנים המונחים על יד מיטתה, אני יודעת בסיפוק שציידתי אותה לפחות בבובה אחת בה תוכל להיעזר במסע חייה.

הסופרת האנגליה וירג'יניה וולף כתבה פעם: "כל אישה צריכה חדר משלה עם דלת שאפשר לסגור וחלון שאפשר לפתוח אל עצמה"..

ואני רוצה להוסיף: כל בת, צריכה שתהיה לה בובה משלה, בובה שעשויה מהחומרים הכי פשוטים של החיים. בובה שמנה שבטנה גדולה ואוזניה פעורות לרווחה..

מעיין (אפריל 2017)
 

"שדה החלומות"

הקול הזה מוכר, שמעתי אותו בעבר. כשהוא הופיע, הוא גרם לי לעזוב הכל וללכת, בלי להביט לאחור, אל עבר ארץ לא נודעת. בשנה האחרונה הוא מדבר אלי שוב וקולו ברור וצלול מאי פעם. "אם תבני את זה", הוא לוחש "הן יבואו" ומשהו בי מקשיב לו מהופנט..

בסרט האמריקאי *"שדה החלומות", פוסע הגיבור בשדה התירס שלו כשלפתע הוא שומע קול מסתורי שאומר לו: "אם תבנה את זה, הוא יבוא". בהמשך הוא שומע את אותו קול שוב ושוב, אך אינו מבין מה כוונתו, עד שהוא רואה חזיון שבו נגלה לעיניו מגרש בייסבול המואר באור זרקורים במהלך משחק לילי, ואשר משתתף בו שחקן עבר אגדי. בעקבות כך ובניגוד לכל היגיון, הוא מקים באמצע שדה התירס שלו מגרש בייסבול, שברגע שהקמתו נשלמת, דברים מופלאים מתחילים לקרות..

לפני למעלה מעשר שנים, בדיוק כשסיימתי לבנות את קורס הסיפורים המרפאים הראשון שלי, ועדיין לא ידעתי אם יהיה לו דורש, נפתח באזור מגורי, מרכז העצמה, שנוהל ע"י שתי נשים תוססות ומוכשרות עם יכולות שיווק מדהימות. הן שמעו על הקורס שבניתי, החליטו להמר עליו ובמשך שלוש שנים תמימות פתחתי בעזרתן קורס אחרי קורס, עושה שוב ושוב את מה שאני הכי אוהבת לעשות, בלי להתעסק, אפילו לשנייה, עם הדבר המפחיד הזה שנקרא שווק. הייתי מאושרת. חשתי שאני מוכנה לצעוד איתן יד ביד לנצח, להמשיך לתת להן מחצית מהכסף שהכניסו הקורסים, ואם צריך, אפילו את כולו. אך כעבור שלוש שנים קרה משהו מצער.. שתי המשווקות המסורות שלי החלו לשמוע את ה"קולות" שלהן ואלו הורו להן להמשיך הלאה. המרכז נסגר, הן יצאו לחפש את דרכן והפכו למנחות מעצימות, כל אחת בתחומה.

נותרתי לבד במערכה זרה ומנוכרת, בה הייתי צריכה "למכור" את מה שאני הכי אוהבת לעשות. למשך זמן מה ניסיתי לחקות את הפעולות שראיתי אותן עושות, אך זה לא עבד. חשתי שאני טוחנת מים.. המשכתי בצער הלאה. עולם הסיפורים המרפאים, הבית היצירתי הראשון שלי בעולם, לא נעלם מחיי. הוא המשיך להופיע בסיפורים שכתבתי ובהנחיה של מעגלי סיפורים לקבוצות, אך על הקורסים ויתרתי לגמרי, מתוך השלמה שכך נכון לעשות, ורק מדי פעם נזכרתי בהם ובקסם הגדול שקורה בהם וליבי נחמץ..

לפני כשנה התקשרה אלי א. עובדת סוציאלית, חדורת חזון ונמרצת ממועצת מבואות חרמון. היא שמעה על מפגשי הסיפורים המרפאים שאני מנחה והציעה לי להצטרף לתוכנית מיוחדת שהגתה עבור גמלאי הישובים באזורה, ולהנחות איתה במשך עשרה שבועות, קורס מתמשך בחלק מהם. "את תביאי את תחום הסיפורים המרפאים, אני אביא את כלי האימון שלי וביחד ניצור תכנית", היא הציעה. מאז ומתמיד חששתי מהנחייה משותפת ומכך שהיא עשויה לסרס את היצירתיות שבי, אך הצעתה הייתה מושכת מכדי שאוכל לסרב לה ולמרות החששות, התחלנו להנחות יחד את קבוצות הגמלאיות.

בנסיעות חזרה הביתה מהמפגשים הללו, הופיע לפתע הקול: "ראי" הוא לחש באוזניי, "כמה את אוהבת את זה, ראי איזה דברים טובים קורים שם, אין שום סיבה שזה ייפסק". בשתי הנסיעות האחרונות הלחישה המשדלת שלו התעצמה והפכה לקול פסקני: "בקרוב" הוא הודיע לי: "את הולכת לפתוח קורס משלך והפעם את תבני אותו כמו שצריך, את כולו, כולל החלק של השיווק ואת תבני אותו כל כך טוב, שמשהו יהיה חייב לקרות". לא הגבתי, הנחתי לו לדבר על ליבי, לשכנע את החלקים הספקניים שבי, עד שלאט לאט חשתי איך ההתרגשות הולכת וגואה בי, ממלאת את נקבוביות הספק שעדיין התקיימו שם, עד שתמונות החלו לעלות, בהירות וצלולות. יכולתי לראות בבהירות רבה את המקום בו ייערך הקורס, את שעות הבוקר הרעננות בהן הוא יתרחש ואת המעגל של תריסר הנשים שישתתפו בו. יכולתי גם לחוש את האווירה המיוחדת הנוצרת בו. מה שנותר היה לשמר את התמונות הבוהקות הללו מול עיני ולעשות מעשה כדי שהן יקרו.

הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד מהמדפים את כל החומרים שאספתי ולימדתי אי פעם בתחום. עיון מהיר בחומרים ביחד עם זרם של רעיונות חדשים שהחל לשצוף ולהגיע, הבהירו לי שהקורס הישן יצטרך להשתנות, להתרחב, להתעדכן ולהיבנות מחדש ושהבנייה הזאת תיקח הרבה מאד זמן, ולכן תצטרך לקרות, משבוע לשבוע, תוך כדי פתיחת הקורס. הנחתי איפה את חומרי הגלם בערמה גדולה, על שולחן העבודה שלי ופתחתי יומן, כדי לשריין ימים, בהם אבנה את הקורס מחדש, מבטיחה לעצמי להתייחס לזמן הזה כאל זמן מקודש..

הדבר השני היה לפנות באמצעות כל אמצעי התקשורת העומדים לרשותי, לקהל היעד שלי. זה היה החלק בו "נפלתי" בפעם הקודמת וממנו הכי חששתי. לא היה מדובר רק במודעה בעיתון, אלא באקט כמו שליחת הודעה למייל או לטלפון אישי. האם זה נכון להטריד ככה נשים עסוקות באמצע החיים? ויותר מזה, האם אני מוכנה להצטייר בפני עצמי ובפני אחרים כמישהי "שדוחפת"? בעודי מהססת, הופיע הקול ונזף: "ומה אם מה שאת מציעה, זה בדיוק מה שמישהי מחפשת?" חדורת אומץ רגעי פיזרתי איפה במהירות, ממש כמו שמפזרים קונפטי, את החדשות על הקורס הנפתח. התגובות שחזרו חיממו את ליבי. חוץ מאדם אחד, שקיבל בטעות את המסר ודרש שאסיר אותו לאלתר מרשימת התפוצה, הנשים, רובן כאלו שפגשתי בעבר במסגרת עבודתי, התלהבו, התענינו, או סתם פרגנו ואיחלו בהצלחה.

התחלתי לשבת עם החומרים, מדליקה בתוכי מדורות של השראה, יום אחרי יום ולאט לאט התחלתי לחוש כאילו אמרגן סמוי מתחיל למשוך בחוטים.. הן החלו לבוא.. מכל רחבי הגליל. נשים במגוון גילאים ותחומי עיסוק, התקשרו להתעניין ולספר על מה שקרה להן כשפגשו את "הקונפטי" שפיזרתי. אחת מהן, מטפלת מישוב מרוחק, סיפרה איך יומיים לפני שראתה את המודעה על הקורס, היא נשאה תפילה שיימצא לה מורה מתאים בתחום הסיפורים. בעיני רוחה הייתה תמונה מאד מסוימת על מה היא מבקשת וברגע שזו נעשתה מספיק זוהרת, התגלגל לידיה, באופן "מקרי", המגזין עם המודעה על הקורס. טלפון ועוד טלפון, חיבור ועוד חיבור, וכאילו מתוך חלום, תוך שבוע נרשמו לקורס תשע משתתפות. יומיים לפני שהוא יתחיל, יופיעו שתיים נוספות, ואחרי המפגש הראשון תתקשר האישה האחרונה שתבקש להצטרף ולהשלים את המספר לתריסר נשים. המספר המדויק אותו ראיתי בעיני רוחי..

בשלב הזה השמחה פכפכה בי כמעיין המתגבר ולכן זה היה הרגע המושלם לנסוע לאיקאה, ולרכוש במלוא הסכום העתידי שאקבל על הקורס, ספות כחולות יפות ונוחות, ולהוסיף אליהן בנונשלנטיות שתי כורסאות קש, כריות, ספלים ומיחם. מקום המפגש הנשקף לגינה, חייב היה להיות הכי נוח, יפה ומזמין שיש. במשך כל זמן ההכנות התנגן לי בראש כמו מוסיקת רקע נעימה, משפט אחד: "אם תבני את זה, הן יבואו".

עם פתיחת הקורס החל מסע של עשרה שבועות אינטנסיביים בהם הייתי מגויסת כל כולי לדבר אחד, לבנות תוך כדי תנועה, שדה נחיתה למהות החיה הזאת שנקראת "סיפורים מרפאים". את חלקו הגדול של המסע עשיתי לבד, ואת חלקו היותר קליל ושמח עשיתי עם חבורת הנשים, שבוע אחר שבוע, כשמסעי נשזר במסען. במשך עשרה שבועות לא עניין אותי דבר מלבד הבנייה הזאת. אותה נשמתי, אותה פגשתי "בשוכבי ובקומי", עליה חלמתי בלילות, ואליה הפניתי את כל משאבי. במשך שעות רבות, הרבה מעבר למה שהקצבתי לכך מראש, בניתי בהקדשה, בהתמסרות מוחלטת ובלב מתפקע מאהבה, את הקורס החדש. ים של פעילויות יפות ומעניינות, ניסו להשתחל לתוכו, אך כשהבטתי בהן בעיון, הן לא התאימו. פתחתי לכבודן דפדפת אחרי דפדפת לקורסי המשך שעוד יבואו. היה ברור לי שקורס הבסיס של סיפורים מרפאים חייב להיות מדויק ואפקטיבי, מהנה ופשוט. בחרתי בקפידה רבה את הפעילויות שמתאימות למסע שקורה עכשיו, ותוך כדי כך הקשבתי לצרכים שלא הייתי מודעת אליהם פעם. כך נוצר מפגש חדש על הקשבה, ועוד אחד על "גבולות הזעם והסליחה" ועוד אחד על איך בונים ספריה של סיפורים מרפאים. וכך גם התקשורת המקרבת מצאה את דרכה לחלק מהמפגשים.

אחרי עשרה שבועות מדהימים ואינטנסיביים תם המסע. הקורס הסתיים בהצלחה. הוא היה נפלא, מעורר השראה, מרפא ומיוחד, לי ולכל מי שהגיעה אליו.. בקרוב עומד להיפתח הקורס השני.

היום, יותר מאי פעם, אני מבינה שחלומות הם דרך נפלאה לפלרטט עם היקום ועם מקור נשמתנו, אני רואה שכאשר אני מלאת תשוקה לגבי חלומותיי ועושה מעשה בקשר אליהם, משהו מגיב ומגיע לעזור. אך כדי שיידע היכן לנחות הוא צריך שדה נחיתה מתאים, שדה של חלומות בוהקים..

"תבני את זה וזה יגיע".. 

מעיין (אוגוסט 2017)