סיפורים שלי מ 2018

הסופרת
 

הסופרת

דווקא בתקופה בה הייתי זקוקה לה יותר מכל, דווקא אז גיליתי שאני לא יכולה לסמוך על הסופרת שלי יותר מדי. הייתה זו תקופה בחיי בה כל מה שאי פעם פחדתי מפניו, קרה, וכל מה שהאמנתי שהוא בטוח ויציב, התפרק לרסיסים. בעיצומו של התוהו הזה הייתי מתעוררת בבוקר לתוך הסיפורים שלה וחשה איך הם גורמים לי לחוש יותר ויותר אומללה. הסיפורים שלה עסקו בנושא אחד בלבד, הם סיפרו את סיפור חיי. היא ידעה לספר על מה שאיש מלבדה לא ידע, על התקוות והפחדים הכמוסים ביותר, על החלומות ושברם, על האור ועל החושך.. היו ימים ששקלתי להתעלם מסיפוריה, לא להקשיב להם יותר, אך פחדתי שאם אעשה זאת, סיפורי חיי יימחקו וייעלמו. המשכתי אפוא להקשיב לסיפוריה והבעיה נותרה בעינה.. היו אלו סיפורים מכאיבים, מרפי ידיים ומייאשים. דבר בעולם אותו תיארו לא היה וודאי ובטוח, לא ההווה, לא העתיד, אפילו לא העבר. המאורעות שתוארו בהם נחתו, זה אחר זה, מטלטלים ולא צפויים, והדמות הראשית בהם חשה רוב הזמן חסרת אונים.

לאחרונה נזכרתי בכך כשצפיתי בסדרת הפנטזיה "עד עצם היום הזה". סדרה שדמויות מהאגדות נעות בה באמצעות קסם בין עולם האגדות לעולם המודרני שלנו. באחד מפרקי הסדרה מופיעה פתאום דמות מסתורית, שמתברר שפעלה כל הזמן מאחורי הקלעים: הסופר. אדם שנבחר בקפידה מרובה וקיבל לידיו את עט הסופרים רב הכוח של התקופה בה הוא חי. יש לו תפקיד חשוב לסופר, הוא אמור לתעד את ההתרחשויות שקורות בעולם שסביבו, באמינות, באובייקטיביות ובלב נקי. כל מה שהוא כותב מכתיב את המציאות שקורית בהמשך. ישנו רגע בו הכל הולך ומסתבך, כאשר מתברר שתפקיד הסופר נפל לידיים הלא נכונות. הסופר העכשווי הוא אדם צעיר שמעולם לא חווה אהבה, ולמשך זמן קצר הוא חווה משהו שנדמה בעיניו כאהבה גדולה, אך אז מתברר לו שהוא רומה ע"י האישה בה התאהב, ומתוך כאב הבגידה, הראייה שלו את המציאות מיטשטשת והופכת להיות צרה והוא מתחיל לכתוב את הסיפור על פי ראות עיניו. מכיוון שהסיפור שנכתב על ידיו מכתיב את המציאות לכל מי שבעולם סביבו, ברגע שהוא נכתב באופן הזה, דברים לא טובים מתחילים לקרות ואנשים מתחילים לעשות מעשים שמנוגדים לאופיים ולערכיהם. לוקח זמן עד שמתגלה גודל הנזק. רק כאשר הכאב שנגרם מהסיפור נעשה גדול מדי, מבינים כולם שצריך למצוא את הסופר, שהחליט פתאום להיעלם, כדי להחליף אותו בהקדם ולהעביר את עט הסופרים האפקטיבי ומשנה חיים שבידיו לידי מישהו אמין יותר.

בשנת הכאוס שלי קמתי בוקר אחד לסיפור מכאיב במיוחד שכתבה "הסופרת" ומכיוון שאנו כה שלובות זו בזו, האמנתי לכל מילה ממנו. אך בעודי שוקעת איתו מטה מטה, נחתה עלי פתאום הבנה צלולה. הבנתי שזאת אשר הופקדה לכתוב את סיפורי חיי נמצאת בבור עמוק וממנו היא מספרת את הסיפורים שמשפיעים עלי כל כך. קרבתי אל שפת הבור, מביטה אל תוך החושך הבלתי נגמר שלו ותהיתי איך אני מחלצת אותה ממנו ומצילה אותנו.

לא ידעתי מה לעשות, יצאתי אפוא לחפש עזרה.. הלכתי לאשת החוכמה. זו לא הפעם ראשונה שהלכתי לבקש את עזרתה של האישה החכמה. היו זמנים בהם הייתי צריכה אותה בעבר והדרך אליה נמצאה במהירות. הפעם התארכה הדרך מאד. משהו עיכב והשהה את הגעתי.. מצד אחד דאגתי לסופרת וחששתי מפני הנזק שהיא מחוללת בחיי, מצד שני הזדהיתי עם כל מילה שהיא כותבת ולא רציתי שאף אחד יתערב בסיפור שלנו. אך משהו גרם לי להמשיך ללכת, וכך בוקר אחד הגעתי לביתה של אשת החוכמה. היא חיכתה לי, שקטה ומנחמת כתמיד. "בואי", היא אמרה, "נגביה לפסגות, אני רוצה להראות לך משהו".

התחלנו ללכת אל עבר ההרים הגבוהים ולעת ערב הגענו לפסגות. התמונה שנגלתה מהן הייתה בהירה וגדולה ולנגד עיני נפרש עולם שלם ורחב. הבור שעד לא מכבר נדמה היה בעיני כמרכז העולם, היה עכשיו רק נקודה קטנה בנוף, ולראשונה מזה זמן רב יכולתי לנשום וליבי יכול היה לנוח מהכאב שחש ימים רבים. ישבנו בדממה, מביטות בפנורמה הרחבה שנפרשה לנגד עינינו ולאט לאט במקום שהיו בו קודם רק פגיעה וזעם, החלו להגיע גם הבנה וחמלה.

"הביטי סביבך", אמרה אשת החוכמה, " זו תמונת חייך, מכאן את יכולה לראות אותה במלואה. כך נראה באמת הסיפור שלך". נשמתי עמוק. רציתי להישאר שם לנצח, היה כל כך מנחם לשבת כך מול הנוף הרחב. אך נזכרתי בסופרת שלי. זו שהייתה איתי תמיד בכל אשר אלך וביקשתי שנחזור אליה.

כעבור שעות, ואולי היו אלה ימים, היינו שוב על שפת הבור, הסופרת עדיין הייתה בתוכו. אך הפעם לא הייתי לבד. אשת החוכמה הייתה לצידי. הבטתי אל תוך החושך.. "מה אני עושה עם הסופרת שלי"? שאלתי את אשת החוכמה. "זה מאד פשוט", ענתה אשת החוכמה, "הושיטי לה יד, עזרי לה לצאת מהבור, נערי את שערה מהאבק והדריכי אותה איך היא צריכה למלא את תפקידה באמת".

"היא ממלאת את תפקידה", ניסיתי להגן על הסופרת שלי, "היא מתעדת בנאמנות כל מה שקורה לי, זו לא אשמתה שהמאורעות שקורים לי לא כל כך מוצלחים לאחרונה"..

אשת החוכמה הנידה בראשה, "הסופרת שלך צריכה הדרכה, היא צריכה ללמוד להגביה ולראות את מה שקורה לך מכל נקודה אפשרית"..

"אז מה שהיא מספרת לי הוא לא אמיתי"? שאלתי.

"הוא אמיתי ילדתי, אך הוא רק חלק מהאמת וחוץ זה אף סיפור לא אמור להיות כל כך כאוב". אשת החוכמה שתקה לרגע ואז חיבקה את כתפי והניחה בכף ידי חלוק אבן. חמש מילים היו חקוקות עליו: "האם זהו באמת כל הסיפור"? "בכל פעם שאת חשה שהסופרת שלך נשאבת שוב לבור עמוק" היא אמרה, "קחי את חלוק האבן הזה בידך וחזרי שוב ושוב, כמו מנטרה, על המילים שחקוקות עליו. זה יזכיר לך ולסופרת שלך להמשיך לחפש את האמת, את כולה. וזכרי, האמת לא אמורה לכלוא אף אחת מכן בבור אפל"..

היום בו ישבנו על שפת הבור, בחלום או אולי היה זה במציאות, היה היום בו פרק חדש החל ביחסינו. הסופרת חולצה מהבור, ושתינו עשינו מאז מסע ארוך. אני למדתי להשגיח עליה, ואילו היא למדה להגביה עוף, להיות רחבת מבט, מצמיחה ומרפאת.

היא לא מושלמת הסופרת שלי.. ישנם ימים בהם היא אוהבת להתבוסס בבוץ של רחמים עצמיים, טינה וזעם, ולספר לי סיפורים מייאשים ומרפי ידיים. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש, זו המהירות בה אני נוטה להאמין לה, אך כעבור זמן מה אני נזכרת בפנורמה הרחבה שמחכה אי שם לשתינו ומזכירה לה את החוזה המלא בינינו.

וישנם ימים, שהולכים ומתרבים, בהם היא מגביהה לפסגות הכי גבוהות שיש, מתבוננת מהן על הנעשה בחיי ומספרת את סיפורי העכשווי והנצחי. והסיפור שלי ממריא אז מעל פני האדמה כמו נוצה קלילה ועוצמתית, ואני מוצאת אז בתוכי משמעות לכל המאורעות שקרו, ומודה על כל הדברים שנעשו עמדי, טובים ורעים כאחד..

מעיין

מרץ 2018