סיפורים שלי מ 2014 :

דרקונים

"כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם"

החתונה

האם זהו באמת כל הסיפור?

פעם היה כאן טוב

מספרת הסיפורים

ללכת בכיוון האור

ילד אהוב

 

דרקונים

כשאני מתעוררת בארבע לפנות בוקר, בלב הולם, בחוץ עדיין חשוך. עוד שמונה שעות סוף סוף אתייצב מולו ואראה אותו מתנשא מעלי, ולא רק בדמיוני,  במלוא גודלו העצום. למשך מספר שניות אני תוהה אם עדיין ניתן לבטל את המפגש בינינו, אך יודעת שלא. אנשים פינו היום זמן כדי להיפגש איתי וכדי שזה יקרה אני חייבת לעבור קודם דרכו. יותר מדי עיקופי דרך נעשו עד כה כדי לא להיתקל בו. יהיה בסדר, אני מעודדת את עצמי, אבל ליבי שוקע מהמחשבה על המפגש שלנו, בעיקר זה שיתקיים בשעות החשיכה.

לכל אחד מאתנו יש דרקונים שמהם הוא בורח כל ימיו, אצל אדם אחד הדרקון שלו מופיע מולו כשהוא נכנס לים הגדול, אצל אחר כשהוא חווה נטישה ויש כאלה שפוגשים את הדרקון שלהם כשהם נדרשים לפתוח את ליבם לאהבה. אחד הדרקונים הכי מפחידים שלי הוא זה שאורב לי כשאני נוהגת לתוך ערים גדולות. תנו לי במקום זה ג'ונגל שוקק חיות טרף ואבחר ללא היסוס באפשרות השנייה.

דרקון הערים הגדולות שלי אפילו מגיח לחלומותיי בתקופות של משבר. בחלומות האלו אני נוסעת במכוניתי בעיר סואנת ומגלה לפתע בבהלה שאני נוהגת נגד נתיב התנועה. מסביב נשמעות צפירות מחרישות אוזניים שמתריעות בי לחזור לנתיב הנכון, אך כשאני מנסה לעשות את זה אני מגלה שאיבדתי שליטה על ההגה ושאין לי שמץ של מושג איך חוזרים. רגע לפני ההתנגשות הבלתי נמנעת אני מתעוררת..

לפני חודשיים מתקשרת מירה ומבקשת שאגיע לביתה בחיפה כדי להנחות מפגש נשים לכבוד נישואי בתה. מירה היא לקוחה מרוצה, שמאז שהייתה אצלי במפגש לפני שנה, שלחה אלי את רוב חבריה ובני משפחתה. "תגיעי מוקדם", היא מבקשת "אני רוצה שהבנות יכירו אותך לפני שמתחיל המפגש". "בטח", אני עונה, "אגיע שעה לפני שמתחילים". ביום המפגש אני מכוונת את ה waze ויוצאת לדרך והכל עדיין נינוח. רק בכניסה לחיפה כשה waze  מפציר בי לפנות למנהרות הכרמל, מתחיל מפלס המתח שלי לעלות. "למה"? אני שואלת אותו "מה יש לנו לחפש שם"? הוא לא עונה ואני פונה אל תוך המנהרות הלא מוכרות.  ביציאה מהן הוא שובר את שתיקתו הארוכה ומדבר אלי, אבל אז אני שמה לב שמשהו השתבש. כל פניה עפ"י הוראותיו נרשמת אצלו מיד כשגיאה, פעם ועוד פעם, במשך רבע שעה רצופה, עד שהוא מביא אותי חזרה לפתח המנהרות. אני עוצרת ומביטה בייאוש קדימה, לא יודעת האם להיכנס למנהרות או שזו שוב טעות בניווט. משני צידי מכוניתי דוהרות מכוניות בצפירות רמות ומירה בטלפון, מנסה להסביר לי איך להגיע. אני נכנסת למנהרות כדי לצאת הפעם ביציאה הנכונה ואז מתחיל הבלגן האמיתי. אני נוסעת ימינה וה waze מודיע לי שטעיתי, מנסה שמאלה והוא שב ומודיע לי שטעיתי, נוסעת ישר והכביש כמו איזה מפלצת רבת ראשים, מתפצל לאיזה עשרה נתיבים ועוד מספר דומה של מחלפים ואולי אלו בעצם גשרים ואני נמצאת סוף סוף בלב ליבו של חלום הבלהות הכי עתיק שלי. השעה שהבטחתי להגיע בה, חלפה מזמן. מירה ואורחותיה כבר בעיצומה של הארוחה, ובטלפון השלישי במספר אני שומעת אותן ברקע מרימות כוסית לכבודה של הכלה.

בספר "סיפורי משפחת החיות המוזרות" יש ספור מרפא שאני אוהבת במיוחד. הוא נקרא "פיליפיונק הרי ידעה כל הזמן שיקרה אסון". הוא מספר על פיליפיונק אחת שיודעת שעומד לקרות אסון נורא אבל כשהוא קורה הוא עולה על כל דמיונותיה. התיאור הנפלא על מה שקורה לה שם באותו רגע, מצחיק אותי תמיד נורא, משחרר בתוכי משהו : "פיליפיונק לא היתה מסוגלת לזוז ממקומה. היא עמדה ללא נוע, מחבקת את חתלתול החרסינה ומהרהרת בליבה: "אוי, האסון היפה שלי, האסון הנפלא שלי..."

מזה שנים אני מדמיינת תרחישי בלהה על נסיעה בעיר גדולה והנה כאן בעיר צפונית, בליל חורף קר, הם הופכים למציאות ממשית ונושכת. העולם מרגיש רגע לפני בריאתו, בתוהו ובוהו מוחלט. ה waze נשמע כאילו עוד רגע הוא עומד לאבד את עצמו לדעת. כל רגע צצים מכל עבר עוד ועוד נתיבים, מימין, משמאל, מלמטה, מלמעלה. אם יש עיר בפתחו של הגיהינום היא לבטח נראית כך.. ואיך לעזאזל הגעתי לכביש שמוביל לכיוון עכו?? אימא'לה, הצילו!!!

ואז, דווקא אז, בלב הכאוס הגדול, כשסוף סוף מגיח הדרקון הנורא, נוחתת עלי שלוות עולמים. יותר גרוע מזה הרי כבר לא יכול להיות. פתאום נעשה לי ברור גם מה אני צריכה לעשות. להמשיך לנסוע, הפתרון יימצא תוך כדי הנסיעה. כשמירה מתקשרת אני אומרת לה  "אל תדאגי, אגיע אליך בדיוק בזמן למפגש גם אם אצטרך להשאיר את הרכב על המדרכה". הצו היחיד לו אני מקשיבה עכשיו הוא להמשיך לנסוע, "על עיוור" ולהאמין שמשהו מכוון אותי.. עוברות חמש דקות והנה מולי קניון לב המפרץ, חצי שעה מהיעד. אני מחנה את המכונית ו"חוטפת" את נהג המונית הראשון שאני רואה, מפצירה בו לנסוע הכי מהר שיכול.

כשאני מגיעה לביתה של מירה, הארוחה בדיוק הסתיימה והנשים נראות עליזות ורגועות. אני מפטפטת קצת עם הכלה ומפזרת בנחת קלפים ומיניאטורות וכבר כולנו צוללות לתוך מפגש חמים ומוצלח וכל מה שהיה נשכח.

בדרך חזרה הביתה ה waze  שותק. משהו בנסיעה הזאת פגע באמון המוחלט בינינו. "אין דבר", אני מנחמת אותו. "אתה בסדר גמור. זו העיר הנוראית הזאת שבלבלה אותך". אני אוהבת אותו, את הנווט הטכנולוגי שלי. הוא מין "יוצא סיירת" כזה, יודע לנווט בחושך, סמכותי, מדויק, יצירתי נורא, מכיר לי דרכים חדשות. מאז שהוא ניתן לי במתנה ע"י הנווט האישי שלי, ישי גיסי, יצאנו יחד למקומות שמעולם לא העזתי להגיע אליהם.. "דבר אלי" אני מבקשת ממנו בכל פעם שאני מרגישה אבודה במרחב והוא נענה ובקול הבס הגברי שלו משרה עלי המון בטחון, מביא אותי בשלום לכל מקום.

חודשיים עברו מאז. בשנה האחרונה אני מגיעה לתל אביב, לפגוש אנשים לקריאות. מסלול ההגעה שלי לשם הוא בזבזני וארוך: מכונית, רכבת ומוניות. רק לא לנהוג לתוך העיר ללא הפסקה. היום אני מתכוונת לנהוג ללב ליבה של העיר בשעת צהריים עמוסה. במרחק שעה מהיעד, על כביש החוף, אני מופתעת מכך שהחוויה עדיין נעימה כל כך. שמש חמימה מלטפת את פני, הים בוהק מימין, מעט מכוניות על הכביש. מוסיקה נעימה מתנגנת ברדיו ו"יוצא הסיירת" במלוא כוחותיו, היום אין מנהרות שמשתיקות את קולו. כשאנחנו מתקרבים לת"א הוא מנווט אותי באלגנטיות רבה לנתיבי איילון, שמוכרים לי מהשנים שהייתי  נוסעת לבקר את הורי בשכונת ילדותי בדרום תל אביב. אח"כ מורה לי לרדת באחד המחלפים ולפני שאני מספיקה ללכת לאיבוד בעיר הגדולה, הוא מבשר לי שהגעתי ליעד. מימיני משתרע מגרש חנייה רחב ידיים וריק. משמאלי, במרחק נגיעה המרכז בו אני עובדת. לא יאומן..

אבל קצת מוקדם לחגוג. המפגש השני בחשיכה עדיין מחכה לי.. כשאני יוצאת מהמרכז בשמונה בערב, החושך כבר ירד על העיר, אבל "יוצא הסיירת" שביטחונו חזר אליו, נכנס מיד לפעולה ותוך חמש דקות מוציא אותי שוב לדרך איילון. אני נוסעת על המסלול הימני ומתענגת מהקלילות בה כל זה קורה. זהו? מזה פחדתי כל כך הרבה שנים?

בסיפור המסע המדהים  ב"שר הטבעות" כשגיבורי הסיפור, פרודו וחברו הטוב סם, מתקרבים להר האבדון, בו הם צריכים להשמיד את טבעת האופל, הם מתמודדים פעם אחר פעם עם יצורים מפחידים. הנשימה נעצרת איתם שוב ושוב, עד שהם ניצבים על שפת תהום, בפתחו של גיא האבדון ושם הם פוגשים את הפחד העמוק מכולם.

אני חושבת על מסעות הדרקונים שלי בשנה האחרונה ותוהה האם הם רק ההכנה למסע הגדול מכולם. אי שם, קרוב אך גם רחוק, שוכן הדרקון הכי מפחיד שלי, זה ששנים אני לא מעזה להתייצב מולו. לאחרונה אני מרגישה אותו קרוב מאי פעם. והוא קורא לי..  

מעיין  (ינואר 2014)

 

"כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.."

באמצע הקריאה היא תולה בי פתאום את עיניה ושואלת "סה טרוברו די נאובו ל'אמורה"? ולפני שפאולו מתרגם את דבריה, אני מבינה שהיא שואלת האם היא עומדת למצוא שוב אהבה. שקט משתרר סביב שולחן האוכל ואני מביטה בגברת הקשישה היושבת מולי. מתוך קמטי הגיל, שלא מצליחים להסתיר יופי רב, נוצץ מבט של ילדה קטנה.  זוהי רוברטה, אימו בת ה 86 של פאולו, שמגשימה סוף סוף חלום ישן ומבקרת בארץ הקודש, עם בנה, כלתה ושני נכדיה הבוגרים.

עם הגעתם לארץ, מתקשרת סיגל, החברה המשותפת של פאולו ושלי ושואלת האם אסכים לפגוש אותה. היא מאד מתעניינת בקריאה בכף היד.  כשאנחנו מתוודעות זו לזו לראשונה, משהו בה נוגע בליבי מיד. היא נרגשת מהמפגש וכל דלתותיה פתוחות לרווחה. אישה קטנטונת, עם עצמות לחיים גבוהות, עור זית מתוח, שיער כסוף שופע אסוף בפקעת אצילית, מאופרת בעדינות ועדויה בתכשיטי פנינים. אחרי שנערכת ההכרות עם בני המשפחה האחרים, אנחנו יושבות זו מול זו בקצה שולחן האוכל הגדול ואני מחכה שכולם יעברו למרפסת, כדי לתת לנו קצת פרטיות. אבל אז פאולו מתיישב לידינו, "כדי לתרגם מאיטלקית", סיגל מחליקה לכסא לידו, "כדי שיהיה ליתר בטחון תרגום נוסף מאנגלית", והכלה והנכדים מסבים לשולחן כאילו הוזמנו לארוחת ערב. אני מרימה גבה  ושואלת: "אימא מסכימה שכולם יהיו בקריאה שלה?"  "או סי, קוסי אה מיו קונטוטה לה פמיליה" קוראת הגברת הקשישה ופורשת את ידיה הקטנות, "ככה הכי טוב עם כל המשפחה". עדן, בת הנעורים של סיגל, שלאחרונה אורבת לי בכל פינה, כדי לשאול על קוים שפגשה  בכפות ידיהם של חבריה, מבינה שיש כאן הזדמנות פז ובחסות המשפחתיות האיטלקית, מחליקה גם היא בחיוך מתוק, לכסא הפנוי שנותר מסביב לשולחן. לא נורא, אני מציינת לעצמי, בין כה לא התכוונתי לפתוח בקריאה, עניינים לא פתורים מהילדות.

שאלתה של רוברטה תלויה עכשיו באוויר ואני משתהה עם התשובה. אני לא באמת יודעת האם היא תמצא שוב אהבה, אך יש כאן הזמנה לדיאלוג. טביעות אצבעותיה, "המפה" המדויקת איתה היא הגיעה בבואה לעולם, מספרות שביה"ס של הנשמה שהיא בחרה להגיע אליו, הוא בי"ס של אהבה. אנשים ששייכים כמוה, באופן מובהק כל כך לביה"ס הזה, יחפשו תמיד אחר אהבה, יותר מכל דבר אחר. "יש לך בטח הרבה מחזרים". אני אומרת לה. "כן" היא עונה, אבל מסבירה שרוב הגברים בגילה לא מתאימים לה ולקצב החיים שלה. עבורה, זו השנה הכי מרתקת שהייתה לה מאז התאלמנה. היא משתתפת בחוג תיאטרון ולאחרונה גם מופיעה בסדרת טלוויזיה והיא מאד רוצה אהבה. בני ה70 פלוס הם מועמדים טובים בעיניה. אבל גם איתם היא עדיין לא מצאה את מה שחסר לה. אנחנו מביטות זו בעיני זו בשתיקה והיא מצליחה להעביר לי באמצעות מבטה השוקק ואח"כ באמצעות מילותיה, שהדבר שהיא מחפשת יותר מכל הוא אותה אהבה, שכולנו מתגעגעים אליה, זו שסוחפת אותנו מעל לרגלינו, שגורמת לנו לשכוח את גבולותינו, שמכילה אותנו עד כלות.

אני מאד מקווה, אני אומרת לה, שתמצאי את המאושר. הוא הולך להיות בר מזל, כי את כל כך יפה ומלאת אהבה, אבל עד שתפגשי אותו, אל תשכחי לראות כמה הרבה אהבה יש כבר בתוכך וסביבך. אנחנו משוחחות על כך שעה ארוכה, עד שהיא מתעשתת מהשאלה ששאלה בספונטניות מתוקה כל כך ומבקשת שאציץ גם בכפות ידיהם של נכדיה, אירוע שמקבל צביון איטלקי מלבב, בהיותו מלווה בקריאות  נלהבות מצד כל בני המשפחה.

"אז כנראה שיש אהבה אחרי גיל 80", אני אומרת לחברתי אסנת. "ברור שיש", היא צוחקת, "גם אחרי גיל 90",  והיא מספרת לי שיום אחד בתקופה שעבדה במשתלה, נכנס למקום אחד הלקוחות, גבר בן 98 ובקול רועד מהתרגשות ביקש לרכוש את צמח הפלייסה גליסה (בשמת) הכי צבעוני ופורח שיש. "זו מתנה לכלתי" הוא הסביר לה, "את מבינה, אנחנו מתחתנים השבוע והיא תמיד חלמה שבחתונה שלה יהיה פלייסה גליסה. היא אוהבת את הפרחים שלו. אבל בכל השנים, של מלחמה וקושי שהיא עברה, לא היה לה אותו. כלתי היום בת 96 ואני רוצה לשמח אותה בחתונתנו עם הצמח שהיא הכי אוהבת". אפשר לגחך בציניות מול ספור כזה. בי הוא מאד נוגע. בתרבות שמקדשת עור חלק ומראה צעיר כתנאי לאהבה, הוא מזכיר שהיכולת להכיל ולאהוב אדם אחר לא תלויה בגיל או במראה "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם".

את הסיפור הזה אני שומרת בתיבת הסיפורים שלי, כדי להעניק אותו, בבוא הזמן, לאדם הנכון. כשדליה מגיעה אלי לקריאה אני שולפת אותו ממחבואו. דליה היא יועצת משפחתית בת 55 שהתגרשה לפני מספר שנים. בעקבות גירושיה היא ירדה מהרכבת של אהבה זוגית, ללא רצון אמיתי לעלות עליה שוב. במסגרת עבודתה היא ממשיכה לפגוש זוגות רבים, אך בתום המפגשים היא חוזרת להתעטף בחיים השלווים והבטוחים שבנתה ושאהבה זוגית הוצאה מהם במתכוון. יש לה ידידים, אך הגבולות איתם ברורים ומוגדרים. בשנה האחרונה, נראה כאילו משהו מבקש להזכיר לה את קיומה של אותה אהבה. היא פוגשת כבר מספר חודשים, מעל דפי הפייסבוק, אישה תוססת, בת גילה, שהיא יכולה לדמיין אותה בקלות במעגל חברותיה. אותה אישה, סוזן שמה, משתפת את חבריה ברשת בתמונות ובפכים קטנים מיחסיה עם שמואל, אהוב ליבה, "פרק ב'" שלה. היא מאוהבת בו, באופן ששובה לב, בו ובכל מה שקשור אליו, באמו, בילדיו, בכלבו, אפילו בסבתו.. בהתחלה זה עוד אחד מהדברים שדליה מרפרפת עליהם. לוקח לה זמן להבין שהסיפורים הקטנים האלה עושים לה משהו, מזכירים לה שיש חיי אהבה אחרי גיל 50 ושהם נראים רומנטיים להפליא.

וממש במקביל תמונה ישנה שהיא כמעט שכחה, חוזרת ומופיעה שוב ושוב מול עיניה. בגיל 12 היא ישבה על מרפסת ביתה, כשבן השכנים, עבר ממול עם אהובתו, מראה לה את הרחוב בו הוא נולד. הם הלכו לאיטם, עוצרים ליד כל אבן ועץ, הוא מספר והיא מקשיבה קשב רב. הוא הראה לה את החצר, את הנדנדה עליה נהג לשבת שעות כילד ואת עץ התות הגדול. כשהם הלכו לכיוון חורשת האורנים שגבלה ברחובם, דליה הבינה פתאום שהוא עורך לה מסע אל תוך חייו, מראה לה את עצמו, את הילד שהיה, את הנער שגדל להיות, מזמין אותה לאהוב גם אותם.

התמונה הזאת טלטלה אותה, נגעה בה עמוק. שנים היא חלמה על היום בו היא תערוך עם אהובה מסעות זו לתוך נוף ילדותו של זה, לתוך החיים שהיו להם פעם לפני שהכירו. יום אחד היא אפילו לקחה לחורשת האורנים חבר שאהבה, אבל במקום לערוך איתו מסע בזמן, הם התווכחו על משהו טיפשי. מאז עברו הרבה שנים והתמונה נשכחה, אבל לאחרונה היא עולה בהירה וצלולה. דליה לא יודעת מה לעשות איתה. בעמקי ליבה היא לא מאמינה שחלומה יתגשם. הסיפור על אהבת בני ה 90 מעלה חיוך קטן על שפתיה, אך באופן אישי היא לא יודעת אם כל הסיפור של אהבה זוגית הוא בכלל בשבילה, נראה לה שכבר מאוחר מדי. ילדיה המתבגרים, שעדיין גרים איתה, דווקא מעודדים אותה כל הזמן למצוא אהבה.

"אולי את צריכה עוד כמה שנים כדי להבשיל עם הרעיון" אני מציעה לה. "השתגעת" היא עונה, "בגיל 60"?

בתשובה אני מקריאה לה שיר של המשוררת הפולניה אנה סוירשצינסקיה:

"היא בת שישים. היא חווה את האהבה הגדולה של חייה,

היא מהלכת עם אהובה יד ביד. הרוח פורעת את שיער השיבה שלהם.

אהובה אומר - השערות שלך פנינים. ילדיה אומרים זקנה מטורפת."

דליה מחייכת.. החיוך מתפשט הפעם גם לעיניה ולרגע נדמה שנפער סדק קטן בחומות הבצורות שלה והרעיון שאף פעם לא מאוחר מדי לאהוב, מנצנץ דרכו בהיר ואפשרי..

מעיין  (פברואר 2014)

 

החתונה

כשנשלחו ההזמנות לחתונתי נשלחה הזמנה אחת גם לדודה מהין, אחותה האמצעית של אימי. הייתה זו מחווה של נימוס טהור. איש מבני המשפחה לא ציפה שהדודה אכן תופיע לחתונה. במשך שנים רבות היא נהגה "להחרים" שמחות שנחגגו במשפחתנו המורחבת, מוסיפה כל שנה עוד שמות לרשימה המתארכת של קרובי משפחה ש"העליבו" אותה ושהיא ניתקה את קשריה עימם. הדודה נחשבה מאז ילדותה ל"כבשה השחורה" של המשפחה ועם חלוף השנים היא התבצרה עוד ועוד בעלבונותיה. המצב החמיר כשבת זקוניה, נערה מקסימה ומאירת עיניים, נהרגה בתאונת דרכים, שבועיים לפני חתונתה והיא רק בת עשרים. הדודה שבורת הלב הסתגרה בביתה, סירבה לדבר עם רוב בני המשפחה ואפילו לחתונת בנה הבכור שנחגגה שנה לאחר מכן מיאנה להופיע.

אני יצאתי באותן שנים מבית הוריי, עברתי להתגורר בעיר מרוחקת ושקעתי לחלוטין במסע רוחני מרתק שפגשתי. עם בני משפחתי המורחבת לא הרביתי להיפגש. כשפגשתי כעבור מספר שנים את א. והחלטנו להתחתן הפציר בי הבחור, מחרים מסיבות ידוע, שנערוך את החתונה בבית האבן הקטן ששכרנו בהרי ירושלים, אך כשהתחלנו להכין את רשימת המוזמנים הבנו שצריך לבחור מקום גדול יותר. הבחירה נפלה על מסעדה ששכנה בין ההרים, סמוך לביתנו. רשימת המוזמנים הייתה צנועה, אך ידענו שכולם יעשו מאמץ מיוחד להגיע לחתונה. איש לא ציפה כאמור לדודה מהין.

דבר אחד נשכח מכולנו. במשך השנים שמרה הדודה פינה מיוחדת בליבה עבורי, "האדם עם הלב הכי טוב במשפחה הזאת" כך תמיד הייתה אומרת. כשהיא הופיעה פתאום לחתונה, מלווה באחד מבניה, הופתעתי ושמחתי לראותה. היא חיבקה אותי חיבוק ארוך ללא מילים ומיהרה לשבת ליד השולחן הצדדי ביותר.

לאחר שהתאספו ובאו כל האורחים, הוזמנו כולם לצאת לחצר האבן, כדי להשתתף בטקס החופה. הטקס שנערך תחת כיפת שמיים צלולים וזרועי כוכבים עמד להיות מעודן ושקט, בדיוק כפי שטוויתי אותו בדמיוני פעמים כה רבות.

בשבוע שקדם לחתונה ביקשתי מאימי שתעביר מסר לכל בנות משפחתה הפרסיות. "בחתונה שלי", כך מסרתי במלוא הנימוס, "אני מבקשת לא לקרוא קריאות לולולולו. הכרתי את הנפשות הפועלות ואת המסורת רבת השנים שלהם עם הקריאות הללו. ידעתי שלא יקל עליהן למלא אחר הבקשה, אך מול עיניי עמד האופי של טקס החתונה אותו רציתי והוא לא כלל קריאות מהסוג הזה. הוא היה אמור להיות "תרבותי ושליו". ידעתי שכאשר מתחילות קריאות הלולולולו במשפחה הזאת, הן אף פעם לא מסתיימות מייד. הן עולות ויורדות, משתלהבות וחוזרות. כל המרד החבוי על דיכוי נשי רב שנים, כל התקוות והחלומות האבודים, כל הרגשות הכמוסים, הכול יוצא דרכן ומשהו פראי וחסר מעצורים משתלט על חבורת הנשים.

אימי הקשיבה לבקשתי בחוסר רצון בולט אך הסכימה להעביר את המסר.

ערב החתונה הגיע, נר חמישי של חנוכה. אוויר הלילה היה צונן וגבישי, במסעדה היפיפייה הצופה על העיר דלקו אורות רכים, באח אשר במרכז החדר בערה אש חמימה, אור נרות חנוכיות ריצד על אדני החלונות המקושתים.  הרב הצעיר שנבחר על ידינו בקפידה, שעשע את האורחים שנאספו בחצר האבן בבדיחות ועודד אותם לפצוח בשירה ישראלית שקטה ויפה.  את מוטות החופה אחזו ארבעה פרופסורים לבני שיער ומכובדי מראה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חבריו הקרובים של אב החתן. במעגל הפנימי עמדו חברינו וקצת מאחוריהם בני המשפחה המורחבת. הכול התנהל על מי מנוחות ולפי התוכנית, עד אותו רגע שלפני הענקת הטבעת, רגע שקט שלכל הדעות היה אמור להישאר כזה.

לפתע פרצה היללה.. בשנייה הראשונה ששמעתי אותה כמעט קפא דמי בעורקיי. היא הכילה תערובת שלא תיאמן של כאב ושמחה, ייאוש ותקווה. הייתה זו דודה מהין שהשמיעה את קריאת ה"לולולולו" המדהימה ביותר ששמעתי בחיי. השתררה דממה ואז כמו סכר שנפרץ, כמו אות שניתן בשבט עתיק יומין, נענו בנות השבט, סבתי אימי ודודותיי לקריאה. בבת אחת גבר עליהן הקול העתיק שהן נשאו בדמן, בשנייה אחת הן השליכו את האיסור המטופש שאת סיבותיו הן התקשו להבין ממש עד לרגע זה.  הנשים קרבו אל הדודה מהין, עמדו סביבה והתמכרו בעונג לקריאה, מתחרות ביניהן מי מהן עולה גבוה יותר בסולם הצלילים.  הדודה שעוררה את המהומה העליזה, נראתה כאילו הושלו ממנה כל מכאוביה. היא עמדה בין בנות שבטה, מחייכת חיוך רחב מבעד לתלתליה החומים הפרועים, נראית שייכת כמו שלא נראתה מעולם.

הבטתי בנשות המשפחה שלי ותמונת החתונה המושלמת שהתגבשה במוחי במשך שנים, החלה להתמוסס. משהו נראה פתאום פשוט וחמים יותר, כאילו חלק שחסר הושם במקומו.

קריאות ה"לולולו", כך סיפרה לי פעם אימי, הגיעו היישר מהתנ"ך, מסיפור החתונה של יעקב ולאה. לבן עמד להשיא ליעקב במרמה את לאה, במקום את רחל אהובתו. רצו זקנות השבט לרמוז לו על מעשה הרמאות, אך כיוון שמעמדן לא אפשר להן התערבות ישירה, עמדו יחד, גלגלו בלשונן וקראו במהירות: "לאה, לאה, לאה". יעקוב לא קלט את הרמז ונשא את לאה לאישה, אך המסורת נשארה והקריאה הפכה ברבות השנים ל"לולולו"....

בנות משפחתי עמדו עכשיו מולי, מביטות בי בחיבה מבודחת, בטוחות שהכל יהיה בסדר.. וכך אכן היה. קריאות ה"לולולו" התקבלו בשמחה על ידי שאר המוזמנים, שאפילו ניסו לגלגל בלשונם ולהצטרף אליהן ומסיבת החתונה זרמה בעליזות לתוך הלילה, אפופה בחמימות של קירבה.

זו הייתה גם "שירת הברבור" של דודה מהין. אחרי אותו לילה היא חזרה להסתגר בביתה ואיש מבני המשפחה לא ראה אותה עוד באירוע משפחתי גדול.

עברו למעלה מעשרים שנה אבל הקריאה העתיקה ההיא מתנגנת לפעמים באוזניי, מעוררת בי געגועים לבנות השבט הנשי היקרות שלי..

(הסיפור הזה נכתב לפני 13 שנה בהשראת דמותה של דודתי מהין, שנפטרה השבוע בגיל 85. יהא זכרה ברוך).

מעיין  (מרץ 2014)

 

האם זהו באמת כל הסיפור??

לא מזמן חל יום האדמה. כמו בכל שנה הגיע לקראתו מסרון מקצין הביטחון האזורי, שמעדכן על חסימת ציר התנועה ביום הזה, בין סכנין לעראבה בשל התהלוכות והעצרת. לא נוח, ציינתי לעצמי, אבל כבר לא מפחיד ונזכרתי בשנה הראשונה שלי במשגב, באותו ערב שבו עצרתי בחנות ירקות במרכז סכנין, כשלפתע נשמע קולו  הרם של מואזין ממרומי מסגד סמוך. מבלי דעת קפאתי במקומי. סיפור עתיק שזרם בדמי כל ילדותי ושניזון מסיפוריה של אמי שגדלה באירן, החל משמיע את קולו, החרוך מאלפיים שנות גלות: "שמעי טוב מה הוא אומר שם? הוא לאט חרש באוזני "כי כל רגע זה עשוי להפוך למסוכן..  בעל החנות שבחן את פני, ניגש אלי ואמר: "אין לך מה לפחד, הוא אומר רק דברי תפילה". "אתה מכיר אותו"? שאלתי. "כן!" הוא ענה, "זה אחי" "ספר לי עליו בבקשה", ביקשתי והבחור חייך: "בנערותו רצה אחי להיות מורה לספורט ולמד כמה שנים בוינגייט. אחר כך התקרב לדת ובגלל שאהב ללמד אנשים, הפך למורה דתי". "איזה אדם הוא? איך הוא נראה? המשכתי לשאול, כשמול עיני ניצבת עדיין דמות כהה עטויה ג'לאביה חומה, שכוונותיה מעורפלות. "הוא יחסית צעיר", ענה הבחור, "ג'ינגי, ספורטיבי, בן אדם מאד סבלן, פועל הרבה למען השלום". וואללה? מואזין?? את שמעת את זה אמא?  

לפני שלוש שנים הוזמנו הורי הכיתה של בתי ב"תבנית החינוך המוזהב" לערב הכנה לקראת פרויקט עבודת שורשים. בין הסיפורים שהושמעו באותו ערב היה גם סיפורו של חוסיין, אדם שאני אוהבת במיוחד. חוסיין ששלושת בניו מתחנכים ב"תבנית החינוך המוזהב", הוא תושב סכנין, מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה בעירו. הוא הקים בה את מפעל חייו, מרכז אזורי יפיפה להדגמת טכנולוגיות סביבתיות שהפך למקום עליה לרגל של אלפי מבקרים מהארץ ומהעולם ושפועל כגשר לשלום וכמקום מפגש רב-תרבותי.  

הסיפור שסיפר היה על תקופה טעונה ביחסי יהודים-ערבים, מלחמת 1948. סבו, ח'אלד גזאל אבו ריא, שהיה אחד ממנהיגי סכנין, שמע שהתושבים נתקפו בהלה בשומעם שהיהודים עומדים לכבוש את העיר. כמו בהרבה מקומות בכל רחבי הארץ, הם החלו להתכונן למנוסה המונית. הסב, ביחד עם המוכתאר עוד ח'לאילה ועוד שני מוכתרים, פעלו במהירות ובתושיה. הם נפגשו עם מפקדי הצבא באזור וקיבלו מהם הבטחה שהתושבים יכולים להישאר בשקט בביתם ושאיש לא ייפגע, אם הכפר יימסר לידם ללא מלחמה. הם יצאו לרחובות ועצרו בגופם את התושבים שהתכוונו לברוח. הבריחה הגדולה של 1948 פסחה על המקום וחסכה הרבה סבל מהתושבים. כחמישים שנה אח"כ, עדי, נינו המקסים של המוכתר, חברה לכיתה של בתי, יכתוב את עבודת השורשים שלו, אולי הראשונה במגזר הערבי וייצור את אחד המסמכים המרתקים שראיתי אי פעם. הוא גם יתחקה אחרי דורות במשפחתו שחיו בארץ ישראל ויצליח להגיע עד המאה ה 15.

נזכרתי בסיפורים הללו כשהגיעו אלי לאחרונה למפגש שלוש נשים מת"א, שסיפרו לי שנבהלו נורא כשהוויז כיוון אותן דרך סכנין. כל מה שהן מכירות מסכנין אלו שידורי הטלוויזיה ביום האדמה: הפגנות, דגלי פלשתין מתנופפים ברוח ונאומים לאומנים. הן לא חוו כמוני עשרים שנה של שכנות טובה עם סכנין האחרת. את כל אותן פעמים שהייתי צריכה עזרה ומיד הוקפתי במעגל שוחר טוב של אנשים שעזבו הכל ובאו לעזור, את המוסכניק שיצא באמצע הלילה ממיטתו החמה כדי לפתוח את המוסך לאוטו שלי שנתקע, את האנשים המיוחדים שגרים בעיר, את הניחוח המיוחד שלה בשעות הבוקר. להן יש עדיין סיפור יחיד על העיר סכנין.

את המושג "הסכנה שבסיפור היחיד" שמחתי לפגוש לאחרונה כשהתוודעתי להרצאה מרתקת ב"טד" של הסופרת הניגרית הנפלאה ציממנדה נגוזי אדיצ'יה.  צימננדה שגדלה בניגריה, התחילה לקרוא בגיל ארבע ספרי ילדים אמריקאיים ובריטים. כעבור שלוש שנים כשהתחילה לכתוב בעצמה היא מצאה שהיא כותבת בדיוק ברוח הסיפורים שקראה. כל הדמויות שלה היו אנשים לבנים תכולי עיניים ששיחקו בשלג, אכלו תפוחים ודיברו די הרבה על מזג האוויר ועל כמה חביב שהשמש יצאה מבין העננים וזאת חרף העובדה שלא היה בניגריה שלג, שהיא נהגה לאכול מנגו ומסביבה איש לא שוחח על מזג האוויר כיוון שלא היה בכך צורך. בגלל העובדה שכל מה שהיא קראה היו ספרים בהם כל הדמויות היו זרות למדינתה, היא הייתה משוכנעת שספרים מעצם טיבם מוכרחים להכיל דמויות של זרים והיו צריכים להיכתב אודות דברים אשר היא לא הייתה יכולה להזדהות איתם. דברים השתנו כאשר היא גילתה את הספרים האפריקאים. היא גילתה שאנשים כמותה, נערות עם עור בצבע השוקולד ששיערן המקורזל לא מאפשר תספורת זנב-סוס, יכולות אף הן להתקיים בספרות. היא התחילה לכתוב אודות דברים שהכירה. הגילוי הזה הציל אותה מכך שיהיה לה סיפור יחיד על מה הם ספרים.

משפחתה של ציממנדה, שהייתה מהמעמד הבינוני נעזרה במשק הבית בכפריים שגרו בסביבה. כשמלאו לה שמונה, קיבלה משפחתה נער חדש לעזרה בבית, שמו היה פיד'ה. הדבר היחיד שאימה סיפרה לה עליו היה שמשפחתו ענייה מאד. אימה נהגה לשלוח להם בטטות ואורז ובגדים ישנים וכאשר ציממנדה לא סיימה את הארוחה הייתה אומרת לה : "סיימי לאכול! את לא יודעת? לאנשים כמו משפחתו של פיד'ה אין כלום". ציממנדה חשה חמלה עצומה על משפחתו של פיד'ה.. ואז יום שבת אחד יצאה משפחתה לביקור בכפרו של פיד'ה ואימו הראתה להם סל יפיפה, מעשה מקלעת מקושט בדוגמאות, עשוי מדקל מיובש שאחיו קלע. ציממנדה נדהמה. היא לא העלתה על דעתה שמישהו ממשפחתו של פיד'ה יכול ליצור משהו. כל שהיא שמעה עליהם היה כמה הם עניים ולכן זה היה בלתי אפשרי עבורה לראות אותם בכל דרך אחרת זולת היותם עניים. העוני שלהם היה הסיפור היחיד שהיה ברשותה עליהם.

שנים לאחר מכן היא נזכרה בכך כאשר עזבה את ניגריה בגיל 19 לטובת לימודים בארה"ב. השותפה האמריקאית שלה הייתה המומה ממנה. היא שאלה אותה היכן למדה לדבר אנגלית כל כך טוב והייתה מבולבלת כשציממנדה ענתה לה שבניגריה, אנגלית היא שפה רשמית. היא הניחה גם שציממנדה לא יודעת איך להשתמש בתנור. מה שהיה מדהים זה שהיא ריחמה עליה עוד לפני שראתה אותה, סוג של חמלה בעלת כוונות טובות ומתנשאת. לשותפה האמריקאית היה סיפור יחיד על אפריקה, שלאורך כל חייה היא ראתה ושמעה גרסאות שונות שלו. בסיפור היחיד הזה לא הייתה כל אפשרות שאפריקאים יהיו דומים לה בשום דרך.

בשנתיים האחרונות נוצר קרע עמוק בקרב קהילה יקרה שלדרכה השתייכתי שנים רבות ושממנה צמחתי, לפני שהמשכתי הלאה למחוזות אחרים. אנשים שהיו פעם חברים לדרך משותפת, התפלגו לשני מחנות, כשלכל מחנה, מהמקום הכאוב שלו, ברור מעל לכל ספק, מיהו הטוב והרע שבסיפור ומהו הסיפור היחיד הנכון. במהלך השנתיים האלו הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני לא חייבת לאחוז באף אחד מהסיפורים היחידים האלה ושפתרון הסכסוך יקרה רק כאשר כל צד יבין שהסיפור שלו הוא לא הסיפור היחיד שקיים.

ידעתי מניסיון חיי כמה קל להחזיק בסיפור יחיד כשאתה פגוע. שש שנים קודם לכן, כשהמשפחה שבניתי עמדה להתפרק, נאחזתי בכל כוחותיי בספור אחד ויחיד, זה שהאשים את האיש שמולי בכל מה שקורה, עד שיום אחד שמעתי בתוכי קול מוכר וצלול ששאל "האם זהו באמת כל הסיפור"?? לא מיהרתי לענות.. אבל הקול חזר ושאל שוב ושוב את השאלה, שעשר שנים קודם לכן נהגתי לפתוח איתה כל קורס "סיפורים מרפאים": "האם זהו באמת כל הסיפור"? הישרתי מבט פנימה והתשובה שעלתה הייתה: לא, זה לגמרי לא כל הסיפור.. יש כאן עוד סיפור והוא אמיתי לא פחות.

זה היה רגע של מבחן, שבו כל הדברים היפים שלימדתי אחרים, הרימו את ראשם ובחנו אותי בעיון רב. בדיעבד זה היה גם הרגע בו נולדה הגיבורה שבי והחלה את המסע הכי מצמיח של חייה..

מעיין (מאי 2014)

 

פעם היה כאן טוב

"מישהו מכם מוכן להסביר לי למה לכל הרוחות היא סיפרה את הסיפור הזה? למה בדיוק הוא קשור"? משתתפי הקורס הנאספים בפינת הקפה, מחייכים בחיבה לעברה של שירה, הצעירה שבחבורה. הם כבר התרגלו לכך שהיא עולה על בריקאדות בכל מיני ענייני חולין שנקרים על דרכה. איש לא משער עד כמה מה שהיא מעלה היום, קשור לנושא העיקרי של מפגשנו השבועי כאן בקורס "סיפורים מרפאים".

השנה היא 2008, הזמרת ריטה מופיעה ערב קודם בסרט דוקומנטרי בערוץ 2, בו היא מספרת על חייה מאז הפרידה הטריה שלה, מרמי, בן זוגה במשך 28 שנה. באחד מסצנות הסרט, בהופעה חיה, בה שתי בנותיה יושבות בשורה הראשונה, היא מתחילה לספר פתאום על משהו שקרה שנים רבות קודם לכן.

היא הייתה בסוף הריונה הראשון כשהלכה עם רמי לבריכה. בזמן שהוא פרש למלתחה לפשוט את בגדיו, היא התיישבה על שפת הבריכה, טבלה את רגליה במים והמתינה לו. כעבור זמן קצר, הוא חלף על פניה בשחייה, פניו כבר שקועות במים וגופו מתחכך קלות בכפות רגליה. היא חייכה, רכנה קדימה, הושיטה את ידה וצבטה צביטה עסיסית בעכוזו. הבחור המשיך לשחות בשלווה, הסתובב ושוב חלף על פניה. חיוך שובב עלה על שפתיה כשישבנו זכה לעוד צביטה, הפעם קצת יותר "אינטימית". בפעם הבאה כשהוא קרב אליה היא הביטה בו, מחייכת בחיבה, תוהה מה תעשה לו הפעם.. אך אז טפח מישהו על כתפה וכשהסתובבה לאחור ראתה שזה רמי, שזה עתה עמד להיכנס למים לראשונה..

ריטה מביטה בקהל, עיניה בוחנות אותו, כאילו שואלות האם הוא מבין מה היא רוצה לספר לו, ואז היא צוחקת צחוק גדול והקהל השבוי שלה צוחק איתה והיא מתחילה לשיר.

ממקומי מול הטלוויזיה אני ממלמלת : איזה יופי! כי באותו רגע מתחוור לי שהיא עומדת לצאת מהפרידה הזאת כשהיא לגמרי בטוב. די ברור לי שבאותם רגעים ממש, כותבי המערכונים של "ארץ נהדרת" מחככים ידיים בהנאה גדולה. אח.. איזה חיקויים הסיטואציה הזו עומדת להוליד. לא נורא, מה שהיא עושה, עולה בעיני עשרת מונים על כל חיקוי נלעג שיגיע. הספור המשעשע שהיא בוחרת לספר בפרהסיה, הוא נתיב המילוט שלה החוצה ממשהו שכבר אורב שם מעבר לפינה.

שירה מביטה בי במבט שואל. "תראי", אני אומרת לה, "רגע לפני שמתחיל מחול שדים, שבו כל עיתונאי רכלן הולך לספר לאומה על חיי הנישואין שלה ועל כל מה שהיה בהם אי פעם, ריטה מספרת את הגרסא שלה על הנושא, וכדי שזה יעבור בדיוק כמו שהיא רוצה, היא עושה את זה בדרכה הישנה והטובה של שחרזדה, גיבורת "אלף לילה ולילה". "שאיש מכם לא יטעה", אומרת מספרת הסיפורים שבה, "סיפור הזוגיות הזה אמנם הסתיים, אך אל תעזו להטיל ספק לרגע. פעם היו בו שובבות ותשוקה, נינוחות וצחוק."

"נראה לך שהיא הייתה מודעת למה שהיא עושה"? שואלת שירה. "אני לא בטוחה", אני עונה לה, אבל אין ספק שמספרת הסיפורים החכמה שבה ידעה להשתמש היטב בסיפור שהגיע פתאום. מספר חודשים אחר כך, נפגוש שוב את אותה מספרת, שתופיע כדי לכתוב את אחד משירי התקווה היפים בכל הזמנים : "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש"..

אני רואה סימני שאלה בעיניה של שירה ומבינה שהדבר החשוב ביותר עדיין לא נאמר. "בכל סיפורי הפרידה שפגשתי", אני אומרת לה, "הכאב שמאפיל על כל שאר הכאבים שפרידה מזמנת, קשור להתכחשות. הרבה אנשים שרוצים לסיים קשר, משכנעים את עצמם שאף פעם לא היה להם בו טוב, שהם לא אהבו באמת את בני זוגם, או שהאהבה החדשה שהם פגשו היא אהבתם היחידה מאז ומתמיד. רוב "הנעזבים" נופלים אז ל"בור" עמוק, בו הם מפקפקים האם אי פעם מישהו אהב אותם באמת. ריטה לא מחכה ש"נשמות טובות", שיודעות הכל על חיים של אחרים, תואלנה לספר שפעם הייתה לה זוגיות טובה. היא גם לא מחכה שזה יגיע מבן הזוג לשעבר. למענה ולמען בנותיה היא מספרת לנו בסיפור המשעשע שלה, מה היה פה באמת מבחינתה. "חברים", היא אומרת, "פעם היה כאן טוב ואת זה איש מכם לא יוכל לקחת ממני"..

תוך כדי שאני רואה מולי את הנהון ההבנה של שירה, אני נזכרת בזוג השכנים שלי מהתקופה שגרתי בהרי ירושלים. "זוג יונים", כך קראו להם בכפר, מבלים את כל שעות היממה שלהם יחד, עובדים יחד בעסק משותף, מארחים יחד, מדברים ב"אנחנו". יום בהיר אחד, האישה, שמזה זמן החלה לחפש את עצמה במקומות אחרים, החליטה להיפרד מבן זוגה. באבחה מהירה וחדה שלא ראיתי כמותה מעולם, היא "העיפה" אותו מחייה, עברה להתגורר עם ילדיהם בעיר אחרת ותוך שנתיים מצאה חבר חדש ואפילו נכנסה ממנו להריון. בן הזוג, נראה מתהלך בעולם כאילו כל צי אוניותיו טבע בים. כשהיא הגיעה אלי לביקור, היא התלוננה: "לא משנה כמה אני מרחיקה אותו מחיי, אפילו לא מסכימה שייכנס הביתה כשהוא אוסף את הילדים, הוא לא מרפה ממני. לקראת הלידה האחרונה מהחבר החדש הוא הציע לבוא איתי לחדר לידה. די, שיעזוב אותי לנפשי, שימשיך הלאה. תציעי לי מה לעשות".

"נדמה לי שאני דווקא יודעת מה את צריכה לעשות", עניתי לה, "אבל זה הפוך לכל מה שעשית עד כה. "ומהו הדבר" היא שאלה, מביטה בי בתקווה.

"מה שאת צריכה לעשות", אמרתי לה, "זה להזמין אותו לביתך כשהילדים לא נמצאים ודבר ראשון, לחבק אותו חיבוק ארוך וממושך. אחר כך לשבת איתו ולבקש ממנו סליחה על האופן האכזרי שבו חתכת אותו מחייך, לספר לו כמה אהבת אותו פעם, להודות לו על כל המתנות שקיבלת ממנו ועל כל מה שהקשר שלכם נתן לחייך ולפני שהוא הולך לחבק אותו שוב חיבוק גדול, בשם כל השנים הטובות שהיו לכם יחד. את לא תאמיני כמה מהר הוא ירפה ממך אחרי שתעשי את כל הדברים האלה".

היא הביטה בי מזועזעת: "את יודעת שאני מעריכה את דעתך, אבל נראה לי שאם אעשה את מה שאת מציעה הוא לא ירפה לעולם".

"יכול להיות" משכתי בכתפי "אז תעשי מה שאת מבינה".

חודש אח"כ היא התקשרה לספר בהתרגשות: "באין מוצא אחר, החלטתי לדבוק במה שהצעת. הזמנתי אותו אלי הביתה, חיבקתי אותו חיבוק גדול, ביקשתי ממנו סליחה, סיפרתי לו כמה אהבתי אותו שנים ארוכות, הודיתי לו על כל המתנות שהוא נתן לי והבטחתי לו שתמיד הוא יהיה חלק משמעותי מחיי ומחיי הילדים, בן משפחה רצוי בחיינו. הייתה לנו שיחה ארוכה.. מה שמדהים זה שמשהו השתנה מיד אחר כך והוא מרפה מאז עוד ועוד". כעבור שלושה חודשים היא בישרה שהוא מצא בת זוג חדשה ומתכונן לעבור לגור איתה.

"הגבר הזה", אני אומרת לשירה, "לא היה מסוגל להתחיל סיפור חדש. ממש כמו חייל שנושא טראומת קרב, הוא היה תקוע בסיפור הקודם שנקטע לו באופן כל כך אכזרי. כדי להמשיך הלאה, הוא היה חייב משהו שיעזור לו לחתום אותו באופן אנושי וחומל יותר, משהו שיבטיח לו שפעם הוא היה אהוב, שפעם הוא אהב, שחיים שלמים שהיו כל כך משמעותיים עבורו לא נמחקו ככה סתם.

כדי לסגור את הפרק הקודם של חייו ולהמשיך לפרק הבא, הוא היה צריך לשמוע שפעם היה כאן טוב..

מעיין  (יוני 2014)

 

מספרת הסיפורים

"תסגרי מיד את הדלת!!!" הוא שואג, כשאני נוקשת על דלת חדרו ופותחת אותה לכדי חריץ. שאגתו מרעידה את קירות חדר ההמתנה בתחנת המשטרה. מלמולי השיחות בחדר נפסקים באחת, אנשים מתחילים להתפתל בחוסר נוחות על ספסלי העץ הקשים, בוהים בעניין פתאומי בקירות הגבס החשופים. גברתן מקועקע שמחכה כאן למעלה מחצי שעה, תוך הרקדת רגלו בתיפוף קצוב ועצבני, ממלמל משהו על לקוחות שמחכים וממהר להימלט מהחדר.

עכשיו בוקעת מהחדר שאגה נוספת: "להיכנס!!".  אני פוסעת פנימה, מלווה במבטי חמלה. אפסו סיכויי לפגוש חוקר תאונות אמפאתי וסבלני. במקום זה אני עומדת לפגוש תכף את האיש הזה שצורח עלי, כאילו ניסיתי לערוך פיגוע בו ובילדיו. הייאוש מתחיל לאחוז בי, אבל אז אני שומעת את קולה המשועשע: "עצרי", היא לוחשת, "יש כאן סיפור, קראי אותו נכון והכל יסתדר". "ומה אם לא אצליח"? אני עונה, "אולי כדאי לרוץ כבר עכשיו בעקבות הגברתן"?

מאחורי מכתבת עץ יושב גבר זעוף מראה, פיו קפוץ, גביניו מחוברים, קמטים חורשים את מצחו. "שבי" הוא נובח לעברי, מביט בנקודה נעלמת מעל לראשי. "שלום לך", אני עונה, ממשיכה לעמוד, מנסה לתפוס את מבטו, "תגיד לי בבקשה, הכל בסדר אתך"? אני לוקחת סיכון, יש סיכוי שתכף הוא מסלק אותי מהחדר, אבל אז אני שומעת אותה לוחשת שוב באוזני: "אל תפחדי, את בכיוון הנכון, הסתכלי לו בעיניים". עיניו מנסות להשתמט מעיני אך אני רואה בהן משהו שלא מפתיע אותי, מבט של ילד קטן. "תקשיב", אני אומרת לו ברכות, "אני מסתכלת עליך וברור לי שאתה אדם שלא נוהג לצעוק ככה על אנשים. הבהלת אותי נורא.. מה קרה לך? קרה משהו בעבודה? במשפחה? אתה בסדר"? מבטו מוסט אלי באחת, הוא סוקר אותי בהפתעה ואומר: "לא ישנתי 30 שעות, הזעיקו אותי לעבודה מאתמול בבוקר". "וואוו" אני מתיישבת מולו, "לא פלא שאתה כל כך עצבני. אולי אתה רוצה קפה שחור לפני שאנחנו מתחילים לדבר?" חיוך קטן מפציע על פניו, מגלה זוג גומות חינניות. "לא צריך, תודה", הוא עונה, "אבקש מהפקידה". "ולמה הזעיקו אותך בלילה"? אני מתעניינת. החוקר הקשוח שלי ממלמל משהו על קורות הלילה שעבר ולאט לאט, כמו בסרט מצויר, מתכווץ לגודלו הטבעי וחוזר להיות "בן אדם"..

הכל מתחיל יום קודם כשאני מסיעה את בני בשעת צהריים לתחנת הרכבת בעכו. כשאני מציצה במראה, אחרי עקיפה לשמאל, מתכוונת לחזור לנתיב הימני, לבי קופא. מאחורי, במהירות מטורפת, שועטת "מכונית מרוצים".. אמא'לה, מה זה?? לפני שאני מספיקה להחזיר את המבט קדימה, נהגה עוקף אותי מימין, מאבד שליטה והמכונית שלו נתקעת בעוצמה רבה בקיר הבטון ובפגוש הקדמי של מכוניתי. קול מבעית של מתכת נמעכת.. תאונה!!

אני יושבת רגע בשקט, מנסה להתעשת ואז לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת מהמכונית. מולי בחור שחרחר עם מבט אשם בעיניים. מוחמד, "נהג המרוצים", לצידו חברו שנצמד אליו, כאילו רוצה להגן עליו מפני. אנחנו מחליפים מבטים, אומדים זה את זו, ובתווך בינינו, מתחת לפני השטח, רוחשים כל הקונפליקטים האפשריים, שעשויים להתעורר כל רגע אם רק נרצה: גברים - נשים, ערבים - יהודים, נשים עם סף חרדה גבוה ונהגים מהסוג הגלילי הפרוע במיוחד. "לאן אתה ממהר"? אני גוערת בו, "השתגעת לנסוע ככה"? "וואללה זה לא אני", הוא עונה, מנסה להישיר לעברי מבט חף מאשמה, "היה כאן מישהו שנסע מהר מדי, בגלל זה התנגשנו", "טוב, אז צריך להתקשר למשטרה", אני אומרת, "לא צריך" הוא משיב בחופזה, "נסתדר בינינו". בנתיים מהנתיב הנגדי מבחין בנו שי, שוטר צעיר ממחלק התנועה, שמחנה את האופנוע שלו ומתקרב כדי להשליט סדר. זמן קצר אחר כך מגיעה ניידת משטרה ובעקבותיה אמבולנס.. ובתוך כל הבלגן שנוצר, אני פונה לשי ומבקשת שירשום עבורי את הפרטים של מוחמד. אני צריכה זמן להירגע. בזמן שהוא עושה את זה, אני מבינה משהו, הבקשה הגיעה בכלל ממנה. היא רוצה לצפות בשקט וללא הפרעה במה שקורה: במוחמד ובחברו שעדיין צמודים כתף אל כתף, בשי הנאה, שנראה כאילו יצא היישר מסדרת טלוויזיה אמריקאית, בשוטרים היעילים שמגיעים כדי לעצור את התנועה ולהזיז את המכוניות הצידה.. בתיאטרון האנושי שנפרש לפניה. היא אוספת בקפידה כל פרט ופרט: מבט שמושפל, הפוגה קלה לפני שתעודת זהות נמסרת, מילים שנאמרות, מילים שלא נאמרות..

אני מנסה להזיז אותה הצידה, להיות עניינית. זה "חודש התאונות" שלי, יותר מדי דברים התקלקלו ונשברו ברדיוס שלי בזמן האחרון. רק הבוקר, המחשב שלי חזר משחזור יקר. התאונה הזאת היא באמת הדבר האחרון שאני צריכה. אבל אותה זה לא מעניין. היא ממשיכה להביט בסצנות שמולה בעניין רב.

אחר כך, אחרי שכולם נוסעים עם האמבולנס לבית חולים ונהג הגרר שמגיע, מודיע בעליזות ש"עוד חמש דקות, לא היית תופסת אותי. אני נוסע היום לחתונה של החבר הכי טוב שלי בכפר מרר".. היא מיד מתעניינת: "מי החתן? מי הכלה ואיך ומתי הם הכירו"? "רק הרגע עשינו תאונה".. אני מזכירה לה, "רק בנס איש לא נפגע. את מי זה מעניין כרגע איך שני אנשים שאת לא מכירה הפכו לזוג"? אך כשאני יורדת מרכב הגרר, אני חייבת להודות בפניה שלסיפור האהבה החמוד ששמענו זה עתה היה אפקט מרגיע. היא מבחינתה מרוצה, זה עתה אספנו עוד סיפור. אותה לא מטריד הנזק הכספי או הבלגן הגדול שעוד יגיע בהמשך. מבחינתה, התאונה הלא צפויה הזאת, היא הזדמנות פז לאסוף חומרים לסיפורים שלה.

ובכל זאת, הגיע הזמן לקחת פיקוד. "די עם הסיפורים", אני מודיעה לה, "יש דברים חשובים לטפל בהם".

בכניסה לתחנת המשטרה בכרמיאל, מעיף לעברי היומנאי מבט משועמם כשאני מבקשת לדווח על תאונה. "אין קבלת קהל", הוא עונה באדישות ומצביע על השלט שמעל לראשו, "תבואי מחר בבוקר".

בכניסה לתחנה למחרת בבוקר, שוטר גבוה, עם פנים ארוכות מקדם את פני בנזיפה: "למה לא התקשרת לפני שבאת? הפקידה חולה ולא היית צריכה להגיע לכאן בכלל, אלא למשטרת משגב". "כן, אבל אתמול אמרו לי אחרת".. אני מתרעמת ותוך כדי חילופי הדברים הרגוזים, היא מתעוררת ויוצאת כדי להביט בעניין רב ב"שוטר הטוב", צעיר נעים סבר שמציע לי מבט אוהד וממלמל לעבר השוטר הגבוה: "היא לא יודעת מה הנהלים, צריך להסביר לה",  ב"שוטר הרע" חסר הסבלנות, שמפנה לי את גבו וחוזר ואומר בנחישות מנוכרת: "כאן זו לא הכתובת שלך" ובדיאלוגים הצפויים שמגיעים בהמשך.. רק כשהיא מספיק משועשעת, היא מושכת אותנו החוצה, לתפוס מונית, מלאת ציפייה מהמפגש עם משטרת משגב, שם הרי עוד לא היינו אף פעם.

בתחנת משגב מתברר שחוקר התאונות יצא למשימה הרואית עלומה ולכן לא יוכל לענות על טלפונים בארבע השעות הקרובות. שוטר אבהי כסוף שיער, לוקח אותי תחת חסותו ובסיומו של סבב טלפונים מודיע לי: "היית צריכה מלכתחילה להגיע לעכו, שם יושב השוטר החוקר שלך".

אני מודה לו ויוצאת לטרמפיאדה הסמוכה, מבואסת, מהסבך הביורוקראטי, מהיום ש"הלך" ומכל מה שעוד כנראה צפוי. היא לעומת זאת מתרוננת.. שנים לא נסענו בטרמפ, מעניין את מי נפגוש היום..

בעקבות ידי המונפת עוצרים בזה אחר זה אנשים לא מוכרים. לכל אחד מהם יש יותר מסיפור מעניין אחד, שהיא אוספת בשמחה ואיכשהו הזמן עובר בנעימים עד שאנחנו מגיעות לתחנת המשטרה בעכו.

ועכשיו, שעתיים אח"כ ביציאה מהתחנה, היום נוטה לערוב ואני מחליטה לחצות את הכביש ולהתנחם, לפני הנסיעה הביתה,  בגלידה ובשלווה הכחולה של הים.

ושם, מול המלמול האינסופי של המים, אני שומעת את מספרת הסיפורים שבי, מונה את הסיפורים שאספה, ממיינת בחדווה את הרכישות החדשות שלה ונאנחת בעונג ואני מבינה שביממה האחרונה, בזמן שאני דאגתי, התעצבנתי  וריחמתי על עצמי, היא עשתה "חיים משוגעים"..

ומשהו מהחדווה הזאת שלה דבק בי, אחרת לא ניתן להסביר איך היממה הזאת שהתחילה כמו סיוט רע, נראית לי פתאום כמו הרפתקה נהדרת..

מעיין  (ספטמבר 2014)

 

ללכת בכיוון האור

מאז ומתמיד אני מפתחת מערכות יחסים אינטימיות עם בתים בהם אני מתגוררת. זו הסיבה שנדרשים לי לא מעט "דייטים" עד שאני מוצאת אותם.

לפני שנים, זמן מה אחרי שפגשתי את א. חברי באותה תקופה, התחלנו לחפש בית באזור ירושלים. הוא מתוך געגוע לאזור בו נולד ואני מתוך רצון לגור סוף סוף בקרבת העיר האהובה עלי. במשך שבועות רבים, שוטטנו בין ישובי האזור לבדוק בתים להשכרה, אך ללא הצלחה. בכל מסעות השיטוטים הללו לא הצלחתי לראות את עצמי גרה באף אחד מהבתים שראינו. אחד היה חשוך מדי, שני צפוף מדי ושלישי עם גינה קטנה מדי. בבית הרביעי, כשעלתה בי שוב התנגדות והפעם ללא סיבה, התחלתי לתהות אם זה קשור ל"עניין" בית זית..

בחיפושינו אחרי בתים, בכל פעם שהיינו חולפים על פני "בית זית", הייתי מביטה על הגבעות הרחוקות שלו וחשה כאילו איזה אור, שלא ידעתי לקרוא לו בשם, מהבהב לעברי משם, נעלם לפרקים ואז שב ומופיע..

"בוא ניכנס לשם ", הייתי מפצירה בא. "יש שם משהו מיוחד שמחכה לנו".  

א. היה מביט בי בייאוש ואומר: "אבל נכנסנו לשם כל כך הרבה פעמים. את יודעת שאין שם בתים פנויים". ועדיין, האור המסתורי, הגחלילי משהו, לא חדל מלדבר אלי, להבטיח הבטחות, למשוך אותי כבחבלי קסם..

ערב אחד, מותשים מחיפושים, חלפנו שוב על פני בית זית. "בוא ניכנס לפה רק עוד פעם אחת ודי", הפצרתי.. א. נאנח, נהג לתוך המושב ונכנס לצרכנייה המקומית שהייתה לקראת סגירה. כעבור שתי דקות חזר בריצה ואמר: "בקצה המושב יש משהו". הייתה זו שעת ערב מאוחרת, אך איש מאתנו לא חלם לנסוע משם מבלי לבדוק במה מדובר. נסענו עד המקום בו נגמרים הבתים ומתחיל העמק, טיפסנו במדרגות לבית אבן מרשים ונקשנו על דלת עץ כבדה. פיני, בעל הבית, שפתח בפנינו את הדלת נראה כאילו הוא מחכה לנו. התברר שבבוקרו של אותו יום סיים את הגימור האחרון בדירת חלומות שבנה, בצמוד לאגף האחורי של ביתו ובראותו "כי טוב", החליט שלא ישכיר אותה, אלא אם יגיעו הדיירים המתאימים. הוא העיף בנו מבט ואז לקח צרור מפתחות וירד להראות לנו את הדירה, שהייתה מוקפת מכל עבריה בחצר פרטית ענקית. כבר בשביל הגישה אל הדירה, הייתי מאוהבת עמוקות.. ממול התנשאו הרים גבוהים ומיוערים עם ריח משכר ובמרחק נגיעה נחו צלליות מסתוריות נהדרות של עמק רוחש חיים.

בכניסה לדירה התאפקתי לא לצעוק כמו ילדה קטנה: "כאן ורק כאן אני רוצה לגור!" הדירה הקטנטנה הייתה פשוט מושלמת: חלונותיה הענקיים נפתחו להרים ולעמק ונתנו תחושה של מרחב גדול וכל דבר בה היה חדש, לבן, בתולי ויפיפה. באותו ערב חתמנו על חוזה שכירות ולמחרת עברנו לגור בה.

בדיעבד, התקופה שגרנו בבית זית הייתה אחת המאושרות בחיי. משהו באדמת העמק ההוא "התכתב" באופן הכי אינטימי עם המקומות הכי עמוקים אצלי בנפש. איפשר לי להתרחב, ליצור, לכתוב ולמדוט, בעומק שלא הכרתי כמותו. הדירה והטבע הנפלא שהקיף אותה מכל עבריה, היו ללא ספק אחת המתנות הנפלאות שקיבלתי בחיי.

סיפור מציאת הבית הפך למיתולוגי, אך במהלך השנים ולאחר מגורים ארוכים בבית אהוב אחר בגליל, החל להישכח ונהיה לזיכרון רחוק.

לאחרונה כשבכורי נרשם ללימודים במכללה בצפון הארץ, הוא מגייס אותי כנהגת, בחיפושיו אחר דירה. בפעם הראשונה שאנחנו נוסעים לחפש דירות אני שואלת אותו: "איפה המקום שיהיה לך הכי טוב לגור בו"? "המקום הזה", הוא אומר, "לא רלבנטי, כל הדירות בו תפוסות חצי שנה מראש, אין אפילו מה לנסות". "במה מדובר"? אני מתעניינת. מתברר שבמרחק של דקה נסיעה מהמכללה, שוכן קיבוץ, שנחשב למקום המבוקש ביותר לסטודנטים לגור בו. "או.קיי". אני עונה, וממעמקים מתחיל להתעורר הסיפור המיתולוגי הישן ההוא, "בוא נלך עם הרשימות שלך, אבל אח"כ ניסע לקיבוץ".

בשעות הקרובות, אני משתדלת לא להעיר הערות עוקצניות על דירות שאנחנו רואים: חלונות צרים מדי באחת, שותף שנראה מסטול לגמרי באחרת, תחושת מחנק בדירה שלישית."מה אתה אומר"? אני שואלת אותו כשאנחנו מסיימים, "יש משהו ממה שראינו שאתה רוצה"? "לא בטוח", הוא עונה, "נראה לי שאני רוצה להמשיך לחפש". "אז בוא ניסע לקיבוץ", אני מציעה.

על ספסל בכניסה לקיבוץ יושב זקן חביב ובוהה בשקיעה. אנו עוצרים לידו, פוצחים איתו בשיחה ומקבלים ממנו את שמה של האחראית על השכרת הדירות לסטודנטים. בהיכנסנו לקיבוץ, אני מרגישה את תחושת ההתרחבות שאופפת אותי כשאני מגיעה למקומות מסוימים. משהו באוויר מואר יותר, קסום משהו. אני תוהה אם גם הוא מרגיש את זה. כשאנחנו מוצאים את תמר, האחראית על הדירות, היא נשמעת מסויגת: "אל תצפה ליותר מדי" היא מציעה לבן, אך מסכימה להוסיף את שמו לרשימת ההמתנה הארוכה. "טוב", מסכם הבחור בצאתנו משם, "נראה שכאן זה לא ייצא השנה".

בשבועיים הקרובים נמשכים החיפושים והאור בקצה המנהרה לא נראה. דירה אחת רחוקה מדי, שנייה יקרה מדי, בשלישית השותף מבריז ברגע האחרון. המצב מתחיל להיות קצת מלחיץ. הלימודים מתחילים עוד מעט.

ביום בו אנו מתכוונים לנסוע שוב כדי להמשיך לחפש, אני מחליטה לשלוח מייל לתמר: "אולי במקרה קרה נס והתפנה מקום"? "תבואו מיד", היא עונה. מתברר ששעתיים קודם לכן הודיעו שני דיירים, על עזיבה לא צפויה וכל האנשים שהיו ברשימת ההמתנה מצאו בנתיים מקום אחר להתגורר בו.

כשאנו נכנסים לדירה הקטנה, הממוקמת במתחם בו גרים עשרות סטודנטים, קשה לדמיין טובה ממנה. היא נעימה מאד, עם חלונות גדולים הנשקפים לעמק יפיפה וכל מה שצריך נמצא במרחק הליכה: המכללה, חדר האוכל, הצרכנייה, המכבסה, אפילו הפאב המקומי. גם הסטודנטית היפיפייה שבדיוק מעבירה את חפציה לדירה ממול מוסיפה לתחושת הקסם ששורה על הנס הקטן שקרה כאן. תוך זמן קצר אנחנו במשרדה של תמר חותמים איתה על חוזה שכירות. 

"כשהקיבוץ רק היה אוהלים וביצות והחלוצים עבדו בימים ורקדו בלילות, היה רווח מנהג שכזה שכל חלוץ בתורו היה פורש לתוך דיכאון וייאוש. החלוץ המיואש היה שוכב יום-יומיים במיטתו, זוכה לביקורים מחבריו ולהרבה עידוד ותמיכה ואז היה שב מלא מרץ וכוח לעבודת כיבוש השממה.

יום אחד הגיע תורו של ש. לשקוע לזרועות הייאוש, אלא שבניגוד לחבריו, הוא לקח את העניין ברצינות רבה. כל פעם ששמע פסיעות רגליים בדרך אל אוהלו הבודד, מיהר וכיבה את פנסו, כך שיחשבו חבריו שהוא ישן ויעזבו אותו במנוחה. מיום ליום שקע יותר ויותר אל הייאוש, וללא תמיכת החלוצים כמעט ולא היה סיכוי בידיו להיחלץ ממנו. יום אחד שמע את הפסיעות המוכרות ומיהר כהרגלו לכבות את פנס הלוקס שלו. הוא חיכה זמן מה עד שדימה שהחבר הלא רצוי יתייאש ואז הדליק את הפנס שוב. להפתעתו, חברו עמד בפתח האוהל. הוא נכנס, עודד את רוחו וחילץ אותו מדיכאונו.

לשאלתו מדוע לא התייאש, ענה: אם אתה הולך בכיוון האור, עליך להמשיך ללכת בכיוונו, גם אם הוא כבה. אם תתמיד ללכת בכיוון הנכון, תמיד יידלק האור מחדש".

ממרומי שנותיי, אני כבר יודעת שכשאני הולכת בכיוון האור ולא מוותרת, משהו טוב קורה.. רגע לפני שהבחור יוצא לדרך עצמאית, אני חשה צורך לצרור את האמונה הזאת גם בתרמיל המסע שלו.

"זכור", אני אומרת לו, "את מה שקרה כאן היום עם הדירה. אותו דבר קורה גם בחיים. אם אתה רוצה משהו, גם אם נדמה לך שאין סיכוי שהוא יקרה, פשוט לך בכיוון שלו, חכה בסבלנות ודלת תיפתח. דלתות תמיד נפתחות".

הוא מחייך, רוכן לתת לי חיבוק ונראה מרוצה כל כך ממה שקרה ששוכח להגיד לי: "אמא את חופרת".

וזה טוב, כי בזמן הנינוח הזה, של חיוך וחיבוק, האמונה הטובה שהוכנסה לתרמילו, מוצאת אט אט את דרכה פנימה, מתחפרת בשקט במעמקיו ומחכה ליום הנכון בו יבחר להוציא אותה משם..

מעיין  (אוקטובר 2014) 

הקטע בסיפור על החלוצים, נכתב לפני שנים ע"י נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרותית וכותבת מחוננת, וניתן לי באדיבותה לשימוש בסיפור הזה.

 

ילד אהוב

הן מגיעות אלי מהדרום הרחוק, למפגש חוויתי של קריאה בכף היד. שלוש חברות טובות, שנוהגות לפרגן לעצמן פעם בשנה, יום כיף, בו הן עוזבות את חיי השגרה ונפגשות כדי לעדכן מחדש את החברות ארוכת השנים שלהן.

בעודי מתחילה בקריאות, היא מקפלת את רגליה תחתיה ומקשיבה בעניין רב למה שנאמר על חברותיה. כשמגיע תור הקריאה שלה, המצוינות הטבעית שאני רואה בטביעות אצבעותיה, זו שאיתה היא הגיעה לעולם, מרשימה אותי. לא בכל יום נתקלים ב"נבחרת מנצחת" שכזו. אני מספרת לה על מה שאני רואה והיא מקשיבה ואומרת "אני יודעת על מה את מדברת, אבל אני לא חווה את זה כמשהו שמתקיים באמת". חברותיה מוחות, מונות בפניה את הצלחותיה הרבות, מזכירות לה שלכל דבר שנאמר כאן יש "קבלות" במציאות, אך נראה שמשהו מונע ממנה לראות את המצוינות שלה. בתחושתה, "הנבחרת המנצחת" שלה, יושבת רוב הזמן על הספסל.

אני יודעת מהו הדבר שעוצר אותה. ראיתי אותו קודם בכפות ידיה, השפעת ילדות ראשונית שמשפיעה על הדימוי העצמי. אני מתלבטת אם לדבר איתה על כך. לא בטוחה אם היא רוצה לפתוח את זה כאן בנוכחות חברותיה.

"מה לדעתך מפריע לך לראות את מה שהחברות שלך רואות כל כך בבירור"? אני שואלת.

"הדימוי העצמי הנמוך שלי". היא עונה.

טוב, לפחות היא מודעת.

"את מכירה דרכים של עבודה על דימוי עצמי"? אני מתעניינת.

"כן" היא מושכת בכתפיה. "אני מכירה הרבה דרכים, אבל אף אחת מהן לא עבדה עבורי עד היום".

משתררת שתיקה. היא מרימה את מבטה ובוחנת אותי ואז שואלת: "יש לך משהו להציע לי?"

השאלה נשאלת והוא כבר מזנק מתוך מרתף הסיפורים שלי, מתייצב לצידי, בביטחון גדול כל כך, שעוד לפני שאני מבררת למה הגיע, ברור לי שהוא יהיה הדבר אותו אצטרך לתת לה.

"כן", אני עונה לה, "יש לי סיפור עבורך. נראה לי שהוא מאד רוצה להגיע אליך ".

בשנות העשרים לחיי עבדתי כגננת בגן ילדים. הגן, שנוהל ע"י חברה טובה, היה מיוחד בגישתו והורים מכל האזור נהרו אליו. הסיפור שלנו מתרחש בגן הזה:

נדב היה ילד בן חמש, עם לחיי אפרסק מתוקות ועיניים זוהרות. כל הגעה שלו בבוקר לגן, לוותה ע"י מישהו מ"פמליית החצר" שלו, הוריו וארבעת הסבים והסבתות שלו. חבורה חביבה שדבר אחד חיבר בין אנשיה: אהבה חסרת גבולות לנסיך המשפחה. הדבר ניכר בנדב, בדרך בה התהלך בעולם, בתחושת הנינוחות המוחלטת בה פגש ילדים ומבוגרים, פותח את עלי כותרתו לרווחה, מפיץ את מתיקותו ללא כל מאמץ ומעורר בכל רואיו צורך מתמיד לחבק ולאהוב אותו.

הסיפור של בר לעומת זאת היה קצת שונה. היו לו גוף כבד ומגושם וארשת פנים רצינית של ילד שהתבגר טרם זמנו ולגן היה נכנס תמיד לבדו, ללא פמליות. אמו שנראתה בדרך כלל טרודה ועייפה, הייתה מורידה אותו בשער הגן וממהרת לדרכה ובסוף היום כשהייתה מגיעה לאסוף אותו, לא התעכבה אף פעם כדי לשאול אותנו לשלומו. אביו, גבר זעוף פנים, היה מגיע לגן לעיתים נדירות וגם אז היה מגלה חוסר סבלנות כלפי כל התעכבות "מיותרת".

יום אחד החל בר לחלוף על פני הילדים המשחקים בגן וללא סיבה נראית לעין, לחבוט בהם בעוצמה רבה. החבטות הכואבות שלו זרעו סביבו מעגל של פחד ודחייה וילדי הגן חדלו לשתף אותו במשחקיהם והחלו להימנע מקרבתו. במשך מספר שבועות ניסינו כל דבר שיכולנו לחשוב עליו, כדי להפסיק את המכות האלימות, אך לשווא. בר היה מחכה שלא נהיה בסביבה ואז חוזר ומפליא את מכותיו בילדים.

ערב אחד נפגשנו אירית, מנהלת הגן ואני לשיחה שעניינה: "מה עושים עם בר"? התכוונו לזמן את ההורים, שהתחמקו מכך, לשיחה רצינית, להתייעץ עם פסיכולוגית הילדים שליוותה את הגן, ולהגיב באופן חסר פשרות כנגד כל גילוי של אלימות. בסופה של השיחה חשנו שיש משהו נוסף שצריך לעשות.

"אנחנו צריכות לאהוב אותו יותר", אמרה אירית, "זה המעשה הנוסף שאנחנו צריכות לעשות".

אך הייתה בעיה. לא היה קל לאהוב ילד כמו בר. הוא היה אלים, קוצני וחשדן ולא שרתה עליו המתיקות המיוחדת שגרמה לחברו נדב להיות נאהב בכזאת קלות.

"זה לא משנה אם זה קשה", אמרתי לאירית, "בואי פשוט נעשה הכל כדי לאהוב אותו".

נחושות, יצאנו איפה לדרך עם המשימה: "לעורר את האהבה עד שתחפץ"..

בימים הבאים בכל פעם שבר, שנמנה על קבוצת הצעירים שבגן, היה מגיע לגן, מתכוון לשלם בכניסתו מס של חיבוק קצר ולא מתמסר, הייתי עוזבת הכל ומושכת אותו אלי לחיבוק ארוך ולקבלת פנים חמה מהרגיל, בעוד אירית מקדמת במקומי את פניהם של שאר הילדים מהקבוצה. בהמשך הבוקר, הייתי חולפת לידו כשהיה משחק, רוכנת לחבק את כתפיו ולוחשת באוזניו מילות חיבה. בימים בהם התכוונו לבקר עם הילדים במקום האהוב עליהם ביותר, ב"יער" הגרוטאות הענק שגבל בחצר הגן, הייתי מציעה לו להתלוות אלי לסיור מקדים ובשעת סיפור מזמינה אותו לעיתים קרובות לשבת על ברכי ולבחור את סיפור היום. להפתעתי, כל המעשים הללו עברו ללא מחאות של "למה הוא עוד פעם"? הייתה תחושה כאילו הילדים בחושיהם החדים מבינים שיש כאן משימה ושגם הם מתגייסים אליה ללא מילים.

אך מעבר לכל המחוות, המלאכה העיקרית שעמדה בפני הייתה לפתוח את ליבי וזה לא היה קל. מעולם קודם לכן לא "זייפתי" אהבה וכאן, באין לי דרך אחרת, הייתי מביטה לעיתים קרובות לכיוונו של בר, מנסה לשלוח לו מעמקי ליבי מילות אהבה ולצקת בהן כוונה אמיתית.

באיזשהו אופן שלא ידעתי להסבירו ידעתי שהאהבה שאני מחפשת, פשוט קיימת אי שם במעמקים, מוחבאת כמו מחצב יקר, ושכל מה שאני צריכה, זה להמשיך במלאכת הכרייה היומיומית.

היו ימים, בעיקר אלו בהם בר הפליא את מכותיו בילדים, שהתחשק לי לפרוש מהמשימה. בימים אלו הטלתי ספק אם אפשר בכלל לעורר אהבה והאם אוכל אי פעם לאהוב את הילד הזה בכל ליבי.

עברו מספר חודשים, בר המשיך להיות סגור וחשדן ואילו אירית ואני, באין לנו מוצא אחר, דבקנו במשימה של לעורר את האהבה כלפיו.

ואז, בוקר אחד, אחרי שנעדר מספר ימים עקב מחלה, נכנס בר לגן בריצה, ובמקום להתחמק כהרגלו מקבלת הפנים שלי, התכנס בין זרועותיי בנינוחות מלאה, מתמסר לחיבוק שלי, נושא אלי עיניים נותנות אמון של ילד בן חמש. באותו רגע נגהו קירות המכרה באור גדול וליבי התמלא באהבה עצומה.

בדיעבד הייתה זו נקודת המפנה לה חיכינו. פרצי האלימות של בר שככו והפכו להיות נדירים והוא "הפך" להיות חמוד כל כך עד שלא היה עוד צורך לעמול כדי לאהוב אותו.

רק בסוף השנה גילינו שהסיבה ל"כישוף" שגרם לו להיות אלים כל כך הייתה אלימות שחווה בבית מצד אביו.

היא מביטה בי קשובה מאד ואני מחליטה לספר לה משהו נוסף. על רגע שקרה שנים אחר כך. זה היה בתום תקופה קשה בחיי. עמדתי אז מול המראה, מביטה באשה הניבטת מולי, שמסיבות שונות, נטשה את עצמה למשך זמן רב מדי, מתקשה לפתוח כלפיה את הלב והבנתי ששוב יש "כישוף" שאני צריכה להסיר. רק שהפעם, ידעתי, אצטרך לרדת למערות החשוכות לגמרי לבד.

"והצלחת"? היא שואלת במעט חשש..

לגמרי!! אני מחייכת, כי כבר ידעתי מהו הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות לפני שיורדים למעמקים. הבטתי איפה באישה שבמראה ונשבעתי לה בכוונה גדולה, שלא אנוח ולא אשקוט עד שאוהב אותה תמיד, ללא תנאים וללא גבולות..

המסע הפעם היה ארוך ומפרך יותר ואני אפילו לא זוכרת איך קרתה נקודת המפנה. יום אחד פשוט נגהו קירות המערה שוב באור גדול ומה שחיפשתי נמצא.

מעיין  (נובמבר 2014)