אנשי גיל הזהב אספו לתרמיל המסע שלהם, במהלך השנים כל כך הרבה חוויות וזכרונות, תובנות וסיפורים ולכן יודעים להעריך במיוחד את ההזדמנות שמציע מפגש סיפורים. במפגש כזה סיפורי החיים שלהם מתעוררים לחיים, נשמעים, ניתנים במתנה לאדם אחר ומקבלים משמעות מחודשת. מלבד ההעצמה הרגשית שקורית במפגשים אלו, אווירת ה"ביחד" שמלווה אותם עוזרת להפיג את תחושת הבדידות שקיימת לפעמים בגיל הזה.
אנשי גיל הזהב הם קבוצת אוכלוסיה שיקרה ללבי במיוחד. כשאני מנחה עבורם מפגשי ספורים, אני מרגישה כמו מי שעומד בפתחו של חדר אוצרות ענק, עשיר בכל כך הרבה סיפורי חיים, שאת חלקם איש עדיין לא שמע. זו זכות גדולה עבורי לאפשר לעושר הזה להישמע.
"העלית אצלם לקדמת הבמה את הסיפורים הכי מחזקים ומשמחים שלהם"
מעיין יקרה שלום, בתום שלושה מפגשי סיפורים חווייתיים שהנחית במועדון "מרחבים" במשגב, לאנשי קבוצת הגיל השלישי, רצינו להודות לך מאד ולומר לך שאנו מוצאות שמה שעשית איתם במהלך המפגשים הללו היה נפלא. המרחב הבטוח שיצרת במפגשים הללו אפשר לאנשי הקבוצה לחלוק את החוויות שלהם עם שאר החברים, לשמוע ולהשמיע, לחלוק ולשתף. המפגשים אופיינו באווירה של הקשבה, רגישות והכלה, הן מצידך והן מצד האנשים, זה כלפי זה. העלית אצלם "לקדמת הבמה" את הסיפורים הכי מחזקים ומשמחים שלהם, שעד המפגשים הללו חלקם לא זכר בכלל. אווירת "הביחד" שליוותה את המפגשים עזרה להערכתנו להפיג, ולו לזמן מה, את תחושת הבדידות שקיימת לפעמים בגיל הזה. אנו מוצאות אותך מנחה מצוינת. ההנחיה שלך מאד נעימה, אכפתית, מכילה ומתחשבת. אנו שמחות להמשיך להזמינך למפגשים נוספים עם הקבוצה וממליצות עליך בחום כמנחה לאוכלוסיית הגיל השלישי. בברכה! חנה דביר, רכזת מועדון מרחבים, עמותת מרחבים ואביבה אופיר, מרכזת ההתנדבות למען הקשיש במשגב
"יש לך יכולת טובה לחבר אנשים ליכולת שלהם לספר סיפור ואת יודעת לתת תוקף ועוצמה לסיפורים שלהם, לתת להם תחושה שהסיפורים שלהם נשמעים, עוצמתיים, מלמדים וחשובים". מעיין יקרה, הכרנו לראשונה כאשר קיבלתי עליך המלצה חמה כמנחת קבוצות של אנשי הגיל השלישי. את הבאת איתך את תחום "הסיפורים המרפאים", להנחיה משותפת שהנחינו שתינו, של קבוצות הגיל השלישי ביישובי מבואות החרמון, במסגרת תכנית שנקראת "פותחים את הבוקר יחד". הבאת איתך כמנחה משהו מאד נעים, אימהי, מקבל ונינוח. אפשרת לאנשים להביא את עצמם ללא חשש. באה עם הרבה אהבה והכלה ומאפשרת מרחב בטוח בו אנשים יכולים להיכנס לעולמות הנפש והרגש ולשתף בפתיחות. יש לך יכולת טובה לחבר אנשים ליכולת שלהם לספר סיפור ואת יודעת לתת תוקף ועוצמה לסיפורים שלהם, לתת להם תחושה שהסיפורים שלהם נשמעים, עוצמתיים, מלמדים וחשובים. הרבה פעמים ראיתי אותך מצליחה להבליט את הסיפורים שלהם מתוך ההקשר ולתת להם חיים משל עצמם. בתום שני קורסים, בני עשרה מפגשים כל אחד, אני ממליצה עליך בחום רב כמנחת קבוצות לאנשי הגיל השלישי. בברכה! אורטל תשובה (עו"ס ורכזת רווחה במחלקה לשירותים חברתיים במועצת מבואות החרמון)
"את התהליך כולו ניווטת, בעדינות, בחכמה וברגישות - כמו מעשה רקמה עדין שקשר את כולנו".. מעיין היקרה כל כך, אני מסתכלת אחורה ומעריכה את התהליך שעשינו וכותבת לך מעומק ליבי. מועדון 60+ בבית הלל נפגש איתך לסדנת סיפורים מרפאים, לאורך 4 מפגשים. המועדון משמש מקום מפגש ופעילות משותפת לוותיקי בית הלל המכירים זה את זה עשרות שנים. למרות שלכאורה אין מה לחדש וכולם מכירים את כולם הייתה הסדנה הזדמנות לשיחה, העלאת חוויות, הסתכלות אישית פנימה, שיתוף ותמיכה . נוצרה דינמיקה שהיא נדירה ואינה קיימת במפגשי היום יום, ובנקודות השיא ההתרגשות הביאה לדמעות של שחרור ולקתרזיס מרומם. את התהליך כולו ניווטת, מעיין, בעדינות, בחכמה וברגישות - כמו מעשה רקמה עדין שקשר את כולנו. הכנסת אותנו לעולם מספרי הסיפורים היודעים למשוך בעזרת המילים ולהגיע אל תוך נבכי הלב. בשמי ובשם משתתפי הסדנה אני מבקשת להודות לך מקרב לב. תבורכי על פעילותך. אורה גלבוע (בית הלל)
כשהילה, מורתה לשעבר של בתי מ"תבנית החינוך המוזהב", מבקשת שאגיע לביה"ס כדי להנחות מפגש סיפורים שיזמו ילדי הכתה שהיא מחנכת השנה, אני נענית מיד לבקשה. למעלה מ 12 שנה אני פוגשת את הפעילות הנהדרת שמתרחשת בבית הספר המיוחד הזה ולא מסוגלת להישאר אדישה מולה. תלמידי כתה ו' הזמינו היום לביקור בכיתתם, ארבעים אורחים בני שמונים ומעלה ממרכז יום לקשיש בקיבוץ גינוסר, שמגיעים לספר להם את סיפורי חייהם השזורים בסיפורי העם והארץ.. מין פרויקט בת מצווה שיזמה אחת מבנות הכתה.
כמו בכל מפגש סיפורים, גם היום אני מחפשת את נקודת הפתיחה המדויקת של המפגש, זו שביני לביני אני מכנה כ"נקודת ההתאהבות". הפעם היא אמורה לגשר על פער גילאים של למעלה משבעים שנה..אתגר לא פשוט. מאיפה מתחילים? כשאני מגיעה לכתה, האורחים שיושבים במעגל וממתינים, נראים תשושים מהדרך ומהיום החם. אני מביטה בהם, תרה עדיין אחר נקודת הפתיחה של המפגש, אבל לא דואגת.. יודעת שתמיד אוכל להתחיל עם הסנטימנט העמוק שיש לי לאנשי גיל הזהב. אני מביטה בילדים הנרגשים, ששולחים מבטים סקרניים לעבר האורחים. שמעתי מהילה שהם חיכו להם עם הגעתם ל"תבנית" ומבלי שהתבקשו עזרו להם לרדת מהאוטובוס ולהתקדם אל הכיתה, יד ביד ובזהירות. עכשיו כשאני מתבוננת בהם, מגיעה התשובה ואני יודעת מי יהיה השער דרכו ניכנס היום למפגש..
אני פונה לילדים. "על פניו", אני אומרת להם, "עומד להתקיים כאן מפגש של ילדים מ"תבנית החינוך המוזהב" עם אורחים מגינוסר, אבל זה רק על פניו. מה שבאמת הולך לקרות זה שכולנו עומדים להיכנס למערת אוצרות ענקית.. כי באמת אין דרך אחרת לתאר את הקבוצה שיושבת מולכם. יש כאן בחדר הזה כל כך הרבה זיכרונות וסיפורי חיים שאת חלקם איש מעולם לא שמע, יש כאן כל כך הרבה עושר וניסיון חיים ובעיקר יש כאן משהו שהוא מעבר לסיפורים מעניינים. כדי שתבינו על מה אני מדברת אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לפני שבוע.
ואני מספרת להם על מה שקרה במפגש הסיפורים שהנחיתי לפני שבוע במעלות לקבוצת מדריכי נוער בסיכון. "לכל אחד מאתנו", אמרתי למדריכים, "יש אדם שהעניק לחייו מתנה משמעותית, אני מזמינה אתכם לראות מיהו האדם הזה עבורכם ולשתף אותנו בתמונה יקרה של זיכרון שנחקקה בכם ממנו". בעודם מחפשים מי מביניהם יהיה הראשון שיקפוץ למים, ראיתי אותה יושבת מולי. צעירה ערביה בלבוש דתי מסורתי, שמלה ארוכה שמכסה כל טפח מגופה התמיר וחיג'אב שחור שמהודק אל ראשה אך לא מצליח להסתיר את יופייה הרב ואת הדרת המלכות שתפסה את עיניי מהרגע הראשון שנכנסתי לחדר. "לך יקירתי", פניתי אליה בחיוך, "יש למשל סיפור יפיפה על סבתא שלך". "נכון", היא ענתה בהתרגשות, "איך את יודעת"? "אספר לך בסוף המפגש", הבטחתי, "את רוצה לספר לנו עליה"? "בטח" היא ענתה והחלה לספר:
"סבתא שלי, קוראים לה מונטהה. אני קרויה על שמה. היא אישה מקסימה, קטנטונת, חייכנית מאד, חברותית ותוססת. אני גדלתי אצלה. הייתי ממש קטנה כשאימא שלי ילדה את אחותי ובגלל שהיה לה קשה לטפל בשתי תינוקות ביחד, היא השאירה אותי אצל סבתא שלי עד שאחותי גדלה קצת. יש לי תמונה שצרובה לי בזיכרון : סבתא שלי יושבת על הרצפה בביתה, מולה יש שולחן קטן מעץ ואני עומדת עליו.. היא מתופפת על הדרבוקה ואני רוקדת. מסביב נמצאים הסבא והדודים והדודות שלי. סבתא שלי, מתופפת על הדרבוקה בקצב של דבקה שהולך וגובר ושרה לי : "אנתי אאלי טולק חלו" (את שיש לך גובה יפה), "אנתי אאלי שערך חלו" (את שיש לך שיער יפה), "אנתי אאלי ענדק עיון חלוין" (את שיש לך עיניים יפות)" ואני רוקדת ורוקדת ומרגישה הכי מאושרת בעולם. סבתא שלי מביטה בי כאילו הייתי הדבר הכי יפה שיש ושרה שוב ושוב את השיר שאת מילותיו היא מאלתרת כל הזמן. אחרי שעה ארוכה היא מורידה אותי מהשולחן ומתחילה ללוש עליו בצק. בני המשפחה אומרים לה : "אבל הילדה רקדה כאן עכשיו על השולחן". סבתא שלי צוחקת ועונה : "זה בסדר, כולנו נאכל מהרגליים המתוקות שלה".. למונטהה יש חיוך נרגש כשהיא ממשיכה לתאר את הקשר המיוחד עם סבתה, שיש לה עוד ארבעים נכדים אבל היא הנכדה היחידה שהורשתה אי פעם לישון איתה במיטתה".
"עכשיו", אני פונה לילדים, "אני רוצה לספר לכם איך ידעתי שלמונטהה יש קשר מיוחד עם סבתא שלה. כשנכנסתי לחדר וראיתי אותה, ראיתי מולי מלכה, זקופה, גאה, עם הילה מרשימה של נוכחות. היה ברור שהבחורה הזאת מסתובבת בעולם, מחוברת לעוצמה פנימית מאד גדולה. סבתא שלה שתלה בה בגיל מאד צעיר ניגונים של אהבה ואישור ואת הידיעה הברורה שהיא מאד מיוחדת ואת זה איש לא יוכל לקחת ממנה לעולם..
בשנים הארוכות בהן אני מתבוננת על בני אדם, גיליתי שבכל פעם שאני פוגשת הדרת מלכות מהסוג הזה, היא קשורה לקשר מיוחד שהיה לאדם בילדותו עם סבא או סבתא שלו, שבד"כ גם גידלו אותו. אני לא יודעת איך בדיוק זה עובד, אבל אנשים שגודלו ע"י זקניהם פשוט נראים אחרת, אולי בגלל החיבור הישיר שהיה להם בילדות עם השורשים הכי עמוקים שלהם.
לכן כשניכנס עוד רגע למערת האוצרות ואתם תשמעו סיפורים שמעולם לא שמעתם, מזקני השבט שהגיעו לכאן במיוחד עבורכם, אני פשוט רוצה שתזכרו את זה.. וכשתחזרו הביתה לכו לזקני המשפחה שלכם. שבו לידם, הקשיבו להם, היפתחו לאהבה שלהם אליכם. מה שיש לזקני השבט לתת לכם, יגרום לגזע שלכם להיות יותר חזק, זקוף ומלכותי".
אני לא מספרת את זה לילדים אבל איכשהו משהו בי תמיד ידע את הסוד הזה. כשנולד בני הבכור תשעה חודשים אחרי שאמי נפטרה, היה לי ברור שיש לי משימה.. במשך כל ילדותו בני ואח"כ גם בתי שמעו עשרות סיפורים על סבתם שאותה מעולם לא פגשו. עשר שנים אחרי שהיא נפטרה, בערב סיפורים לזכרה, הם ישבו במעגל עם כולם וידעו לספר עליה, להפתעת שאר המשתתפים, סיפורים רבים.
עיני הילדים בורקות מולי. הם באמת מקשיבים, אני מציינת לעצמי בעונג.. וללא אף טיפה של ציניות.. ואז אני חשה משהו רוחש בגבי ופונה אחורה, למקום בו יושבים האורחים ומגלה ש"דלת המערה" נפתחה לרווחה ואוצרותיה מנצנצים באור גדול. איש מהאורחים לא נראה עייף עוד, כל סימני הגיל נעלמו.. הילדים שואלים את שאלותיהם, המבוגרים עונים בסיפורים מרתקים והרבה רגעי חסד עוטפים את כולנו. בעיצומו של המפגש אני מציינת לעצמי שזה אחד ממפגשי הסיפורים המתוקים ביותר שנכחתי בהם.. ויש אפילו דובדבן שבקצפת, הוא קורה כשאחת מהאורחות, אישה חייכנית ושחומת עור מספרת לילדים את סיפור ילדותה בשכונת הבוכרים בירושלים בשנים שלפני הקמת המדינה ואני מגלה בהתרגשות, שזו הדסה "הקוזקית", הדודה התימנייה המדליקה של גיל חובב מהספר "סוכריות משמיים", הספר הכי משעשע שנכתב אי פעם בעברית..
אנחנו שומעים לא פעם ש"העולם שייך לצעירים", לפעמים אנחנו אפילו מאמינים לזה. האמת כנראה קצת שונה. ככל שהשנים חולפות אני מגלה שיותר ויותר אנשים, מוצאים את הדרך לזקני השבט שלהם. יותר ויותר סבתות וסבים "משתלטים" על מפגשי סיפורים, בנושאים שונים שאני מנחה לחברה צעירים. מישהו מתחיל לספר פתאום על סבא או סבתא אהובים ובעקבותיו, בנביעה שלא ניתן להפסיקה, נובעים עוד ועוד "סיפורי סבתא". הצעירים שמספרים את הסיפורים האלו נוצרים בליבם מקום יקר השמור לזקנים שלהם וברור להם מעל מכל ספק שהם לא היו מי שהם היום ללא החיבור הזה.
יותר מאי פעם מתבהר לי שהעולם לא שייך לצעירים יותר משהוא שייך לזקנים.. אולי הוא "שייך" יותר מכל לאלו שיודעים, שלא הכל התחיל ונגמר בהם, לאותם אנשים שיודעים לשמור על קו פתוח עם זקניהם ועם השורשים הכי עמוקים שלהם..