סיפורים שלי מ 2013 :
"את יודעת על מה השיעור הזה מדבר?" שואלת ענת וסקרנות בקולה, "בטח", אני עונה לה, "על ספור חיי".
אנחנו בקורס השתלמות כירולוגי. לומדים לאבחן שיעורי חיים מולדים עפ"י טביעות האצבעות. בחלל החדר מתעופפים מזה כשעה מונחים כמו "שבירת מעגל הכישלון", "תשוקות חסומות" או "בעיות בנושאים משפחתיים" וכולנו יכולים לראות בבהירות גדולה איך השיעורים שחרותים על אצבעותינו אכן מופיעים בחיינו שוב ושוב.
אצלי למשל, שיעור ה"אשמה" הוא פרק מוכר מדי בחיי, שנדרשו לי שנים של עבודה אישית עד שהצלחתי להמירו בלקיחת אחריות ועדיין כדרכם של שיעורים, הוא מופיע לפני מדי פעם בתחפושת שונה, כאילו רוצה לבחון אותי.
כשמוזכר שיעור חיים שנקרא "התחבאות", נראה שלאיש אין מושג על מה הוא מדבר. הכתה מחפשת למי מהנוכחים יש אותו ואני אפילו לא טורחת להביט באצבעותיי, ברור לי שאמצא אותו חרות שם. "את יודעת על מה השיעור הזה מדבר?" שואלת ענת ועיני כולם מביטות בי. "בטח" אני עונה לה ותוהה מאיפה מתחילים לספר על משהו שתמיד היה שם. מאז שאני זוכרת את עצמי, הצורך העמוק ביותר שלי הוא להתחבא מהעולם, לברוח ממנו, להתנתק מהשאון המפחיד שלו, להתכנס פנימה לתקופות ממושכות ולמצוא מפלט בשקט, בספרים ובהזיות בהקיץ. אף פעם לא סיפרתי לאיש על ההרגשה שליוותה אותי תמיד ש"יותר מדי קר שם בחוץ".
בנערותי היו החברה מהשכונה מארגנים כל יום "משלחות חילוץ" שנועדו להוציא אותי מחדרי. לא כל המשלחות שרדו, אלו ששרדו גילו שלא קל לחלץ אותי ממחבואי, אך כשאני יוצאת ממנו אני חברה מסורה, מקשיבה ואוהבת. עד היום החברים הטובים שלי הם אלו שלמדו לא לקחת באופן אישי מדי את זמני ההתחבאות הממושכים שלי.
אחרי הצבא כשרוב בני גילי יצאו למסעות מעבר לים, גיליתי שאין לי צורך לצאת ולגלות את העולם. שמחתי לגלות אז ש"האשרם" של הדרך הרוחנית המדהימה שפגשתי, שוכן באזור השרון. עברתי לגור לידו והייתי מאושרת. הוא סיפק לי שנים של מסע רוחני מרתק ביחד עם התנתקות מהמולתו של העולם. כאן נמצא לי מקום שבאופן לא רשמי קידש את השקט שלי ואת ההתכנסות בתוך עצמי ותמך בנסיגה שלי מן העולם. שנים אחר כך כשבניתי משפחה ונולדו לי ילדי, נשארתי בבית "לטפל בילדים". מי שהיה אז בן זוגי והמפרנס היחיד של משפחתנו לא הבין אף פעם למה אני מכירה לו כזו תודה על ההגנה האולטימטיבית שהוא מספק לי. בשנים האלו המשכתי להתחבא מהעולם בחיק הבטוח והחמים של ביתי, מאחורי לחיי תינוקות מבושמים, כביסה תלויה על חבל וסירים מהבילים על אש ולא ידעתי כל אותו זמן שאני בעצם מתחבאת מאישה שבאה לעשות כאן משהו נוסף בעולם.
אך יום אחד קרה משהו. עינת חברתי הטובה, התקשרה לספר לי על ערב ספורים מדהים שהייתה בו ועל ידידה משותפת של שתינו שהנחתה אותו. הקשבתי לספורה והרגשתי איך הבטן מתהפכת לי. משהו בתוכי שלא ידעתי קודם על קיומו, החל ליטול אוויר מריאותיי. שמעתי אותו נושף ורותח בתוכי ואז מפרפר כמו ציפור פצועה, מלחשש שוב ושוב "זה שלי..זה שלי.." הנטייה הראשונית הייתה להשתיק אותו. הוא הרגיש כל כך זר, כל כך מנוגד לעולם הערכים שלי, אף פעם לא הרשיתי למשהו כמותו לגור בתוכי. אבל משהו אחר שישב על כתפיי לחש בעדינות, "שש... הדבר הזה רוצה לספר לך משהו, הקשיבי לו". במשך שבוע לא חדל הקול "הזר" ללחשש באוזני את מילות "הגולום" שלו ואני הרשיתי לאש מילותיו לכלות את שדותיי החרושים בשגרה יומית נעימה. בתום השבוע התחילו לצמוח מתוך האפר ניצני הבנה חדשים ולראשונה בחיי התחוור לי שמקום המחבוא שחוויתי כל חיי כמקלט אולטימטיבי הוא גם הכלא שלי. הבנתי שאם אני רוצה לצאת לחופשי, אני צריכה לוותר על הספור ש"יותר מדי קר ומפחיד שם בחוץ". השינוי קרה במהירות, התסכול גבר על הפחד. חודש אחר כך כבר הנחיתי את מפגש הספורים הראשון בחיי והתחלתי את מסע הגילוי שלי אל תוך העולם האמיתי. התחלתי לרכוש כלים חדשים, לשייף כלים ישנים ולצאת לקראת מה שידעתי כבר הרבה זמן שאני צריכה לעשות, לפגוש אנשים וקבוצות.
רגע המבחן קרה כתריסר שנים אחר כך, כאשר חיי הנישואין שלי נכנסו למשבר עמוק ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צער. מקום המחבוא הישן לחש לי מרחוק, להתכנס בתוכו ולשכוח מכל הצרות.. אבל דווקא אז החלו להגיע בזו אחר זו הזמנות לעבודה מכל רחבי הארץ. שבוע אחרי שבוע נסעתי להנחות סדנאות בצפון, במרכז ובדרום, מצליחה להתנתק במהלכן מהתוהו ובוהו האישי של חיי האישיים, מופתעת לגלות כל פעם מחדש, שדווקא אז קורים המפגשים המוצלחים ביותר. באותה חצי שנה בין כביש מהיר אחד למשנהו, בין המתנה בתחנת רכבת אחת לשנייה, הבנתי שהדרך שלי החוצה לעולם הינה דרך שאין ממנה חזרה.
האם שיעור ההתחבאות הסתיים? כנראה שלא. "לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו".
בספרו "כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן" מספר רוברט פולגום על ילד משכונת ילדותו שנהג להתחבא במשחק המחבואים כל כך טוב, עד שאיש לא יכול היה למצוא אותו. אחרי זמן מה היו הילדים מתייאשים ממנו והולכים הביתה. במוקדם או במאוחר, הילד היה מופיע, רותח כולו, משום שלא המשיכו לחפש אחריו. הילדים היו מתרגזים עליו בחזרה ואומרים לו שהוא לא שיחק את המשחק באופן בו אמורים לשחק אותו. במשחק המחבואים, צריך להתחבא וצריך למצוא, היו מסבירים לו ובכל זאת, בפעם הבאה שהיו משחקים, הוא שוב היה מתחבא טוב מדי. בבגרותו מביט פולגום מחלון חדרו בילדי השכונה משחקים מחבואים ורואה ילד אחד מתחת לערימה של עלים בחצר. הילד מתחבא שם המון זמן, את כל האחרים כבר גילו ו"העומד" מתכוון להתייאש ממנו. פולגום שוקל לגשת ל"עומד" ולגלות לו את מקום המחבוא. הוא חושב גם להצית את העלים וכך להבריח אותו החוצה. לבסוף הוא רק צועק מהחלון : "תן שימצאו אותך ילד!"
נזכרתי בספור הזה כשנתקלתי לפני מספר חודשים, בבלוג של מישהו שהכרתי משנות "האשרם" שלי. גבר מקסים שהיה זמן מסוים גם מורה רוחני. ביקרתי בבלוג שלו מספר פעמים והוקסמתי מהתכנים העמוקים והחכמים שבו. לקח לי מספר ימים לגלות שאיש כנראה לא יודע על קיומו של הבלוג. הגבר הזה בנה שם "ממלכה" אליה הוא מעלה כל יום תכנים יפיפיים מעולמו הפנימי, אך הממלכה שורה בבדידות מזהרת, אין בה "שר חוץ" ליצור קשר עם הסביבה. המון פעמים אני רוצה לכתוב לו, "די להתחבא.. תן שיגלו אותך כבר גבר, יש לך כל כך הרבה דברים טובים לתת לעולם". אבל מתאפקת, דברים כאלה מתפרשים לא נכון. ומי יודע, אולי התחבאות זה בכלל לא השיעור שלו..
"היית מוותרת על השיעור הזה?" שואלת ענת, "מה פתאום", אני עונה לה, "הוא לימד אותי כל כך הרבה על הקשבה והתבוננות ועל היכולת למצוא את התשובות שבפנים. הוא חלק בלתי נפרד מחיי. חוץ מזה, התחבאות עבורי היא עדיין הדבר הנעים והמנחם ביותר שיש. "מקום המחבוא" קורץ לעברי כל יום באלפי אורותיו, מפתה אותי לעזוב הכל ולצלול לתוכו, למקום הכי בטוח ושמור שיש, מקום בו קורים רק דברים נפלאים. אבל אז אני נזכרת בכאב הבלתי נסבל ובתסכול העז שחשתי באותו יום כשגיליתי שמישהי עושה את מה שאני חולמת לעשות ואני מתעשתת, יודעת שעידן ההתחבאות עבורי הסתיים. העשייה שלי היום היא חלק חשוב ומשמעותי בחיי, בלעדיה לא הייתי האשה השלמה שאני הופכת להיות.
לפעמים כשהגעגוע להתחבאות גובר עלי אני מתכנסת אל "מקום המחבוא" ומתרפקת על האפלולית הנעימה והבטוחה שלו. אבל יודעת שכשיגיע הבוקר אפתח שוב את חלונות ביתי, אתן לרוח הטובה לחדור פנימה, אלחש לעצמי "תני שימצאו אותך ילדה" ואצא אל העולם לעשות את מה שכנראה באתי לעשות בו.
מעיין (פברואר 2013)
בדרך חזרה הביתה מטיול של שבת, אנו רואים מרחוק את המבנה הלבן של אולם ההחלקה על הקרח ומחליטים לעצור לבקר בו. בכניסה לאולם מתגבהים לעומתנו גליה הסוערים של מוזיקת כנורות ובחלל האולם הגדול שוררת קרירות נעימה. מכל העברים נשמעות קריאות עליזות והמולת צחוקים. אני יושבת על ספסל אבן מול משטח ההחלקה ומתבוננת לפני. על רחבת הקרח, לצליליה הסוחפים של המוזיקה המתנגנת בעוז, גולשים כתריסר חברה צעירים. הם נראים בשנות העשרים לחייהם, הבנים בתספורות קצרות, בג'ינסים ובטריקו. הבנות בחולצות צמודות ובמכנסיים נמוכי מותן. הם גולשים ביחד, אוחזים ידיים, נוחתים מדי פעם על הקרח בגמלוניות יתרה תוך כדי היתקלויות מכוונות זה בזו, מתיזים על סביבותיהם רסיסי קור ושמחת נעורים תוססת.
כשאני מבחינה בו, הוא עומד בקצה משטח ההחלקה, נועל את הנעליים המיוחדות, מתכונן להתחיל לגלוש. על רקע הצעירים שחגים סביבו, יש בו משהו שונה, משהו שמושך את עיניי. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, גבוה, רזה, גרמי, כתפיו כפופות וחזהו שקוע פנימה. הוא לבוש במכנסיים בעלי גזרה מיושנת בצבע ורוד, בחולצה ירקרקה ובמקטורן צבעוני. בעיניו קבוע מבט מתוח, המתכהה ככל שגוברים סביבו העליזות והצחוק. כשחולפות על פניו הבנות, תוך כדי צחקוקים ומחוות גוף חינניות, הוא מעיף לעברן מבטים חטופים כאילו איננו מעז להביט בהן יותר מדי. הוא עומד דומם, רגעים ארוכים, מכונס בתוך עצמו, מרוחק, פניו חתומות. דומה שיש סביבו חומות בלתי נראות שגורמות לו להיראות כמו ילד שאיבד את אמו. הוא עוצם את עיניו לרגע כאילו הוא מחפש דבר מה.
כשהוא פוקח אותן, הוא מישיר את מבטו קדימה ואז פותח את כפות ידיו המאוגרפות, פורש את זרועותיו לצדדים ומתחיל לגלוש על פני הקרח.
וואווו!!! אני מתבוננת בו אחוזת התפעלות. הרגליים שלו יודעות להפליא את מלאכת הגלישה. הוא שט על פני הקרח קליל כנוצה. אך כשאני מביטה בפניו החיוורות ורואה את מבטו המתוח נעלמת תחושת הקלילות שהוא משרה עלי בבת אחת.
כבר צפוף על הרחבה, אך באיזשהו אופן מוזר איש לא נתקל בו, כאילו נוצר סביבו, תוך כדי המעוף שהוא יוצר בריקודו, מרחב מוגן. מדי פעם מפנה מישהו מהגולשים את ראשו ומביט בו בהשתאות. אך נראה שהוא לא שם לבו לכך. הוא מרוכז לחלוטין בגלישה. צלילי המוזיקה מתלהטים והולכים ויחד עמם לאט לאט נמשכות כתפיו לאחור ועמם מזדקף גם חזהו. הוא חג במקומו, מסתחרר סביב עצמו בסחרור מרהיב ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן שוב, אחרי דקות ארוכות, הן נראות רכות כעיני תינוק ופניו מלאות באור. נראה שהריקוד הזה משחרר מתוכו דבר מה שלא היה שם קודם.
אני מביטה בו מרוכזת, תוהה מהו הדבר? ואז, פתאום, מתוך העדות האילמת הזאת שקורית מחיי לחייו, מתבהר לי מהו שרואות עיני : זהו הנסיך שהוא נועד להיות מאז ומתמיד. הנסיך ששב סוף סוף הביתה לממלכתו הבטוחה, אחרי שגלה ממנה גלות ארוכה וממושכת.
בשעת בין ערביים של שבת סתווית, על רחבת קרח בעיר צפונית קטנה, הזמן כאילו קופא מלכת. קרן שמש יחידה מפזזת לה מבעד לחלון גבוה וצר ונסיך שחוזר מגלות ארוכה רוקד, באופן שמרעיד לי את הלב, את ריקוד שיבתו הביתה.
הספור הזה מוקדש באהבה לכל הנסיכים והנסיכות הגולים שמחפשים עדיין את הדרך הביתה..
מעיין (מרץ 2013)
בשביל אל הבית המואר, אני שומעת את קול צחוקן של הנשים, חשה את גלי השמחה גולשים מהחלונות הגדולים אל הגינה רחבת הידיים ונזכרת כמה אני אוהבת את מפגשי השבט הנשי.. בעוד יומיים רעות מתחתנת ואמה הזמינה אותי להנחות עבורה ערב סיפורים עם בנות וחברות המשפחה.
בהמשך כשאני מסדרת את הקלפים והמיניאטורות שישמשו אותנו לטקס הברכות, אני רואה את הכלה הצחקנית מסתודדת בפינת החדר עם סבתה. טבעת זהב עתיקה עושה את דרכה מידה של הסבתא לאצבעה של הנכדה היפה. חיבוק ארוך, דמעות של התרגשות, רגע מתוק. אח"כ מגיעים הרבה רגעים נוספים של אהבה טובה שעוטפים את המפגש ו"שמיכת טלאים" יפיפייה מתחילה להיטוות לאיטה ע"י הנשים האוהבות והברכות והסיפורים שהן נושאות איתן, מהאחות בת ה 18 ועד הסבתא בת ה 80. לקראת חצות כשנדמה שהשמיכה מוכנה להינתן לכלה במתנה, אני חשה שישנה פיסה קטנטנה שאני רוצה להוסיף למלאכת המחשבת.
"לסיום הערב", אני אומרת לרעות, "אני רוצה לספר לך סיפור בבושקה. סיפור שבו מספר סיפורים נתונים זה בתוך זה"...
כשעמדה דפנה חברתי הטובה, לעבור עם משפחתה, לפני תשע שנים, מהישוב שלנו בגליל למודיעין, ידעתי שהיא דואגת איך יפגוש המעבר את שלושת ילדיה שנולדו וגדלו בחממה המוגנת והמוכרת של ישוב קהילתי קטן. דפנה ואני בילינו את כל ימינו יחד, גידלנו ילדים באותם גילאים וניהלנו שיחות נפש ארוכות.. באותה תקופה השתייכנו שתינו לקבוצה בשם "מעגל הטורקיז", קבוצה של מספרי סיפורים, שהמתנה לכבוד אירועים בחיי חבריה, הייתה מפגש סיפורים, בו נהגנו להעניק סיפור מיוחד לבעל השמחה..
עמד לרשותי שבוע עד המפגש המיוחד שתוכנן לקראת עזיבתה של חברתי האהובה. איזה ספור אבחר עבורה? בטרם סיימתי לשאול את עצמי את השאלה, זינק מ"מרתף הספורים" שלי סיפור ישן מילדותי וצעק לעברי "אותי ורק אותי את תספרי". "איך אתה קשור בכלל למה שדפנה עוברת עכשיו?" שאלתי אותו בתמיהה. הספור לא ענה. ניסיתי להזיז אותו מדרכי כדי לראות איזה ספורים נוספים חבויים תחתיו, אך הוא התבצר בעקשנות בפתח, חוסם את הדרך לכל הספורים האחרים ולא נותרה ברירה אלא לחכות ולראות מה יקרה..
הגיע ערב המפגש. ישבנו באוהל המספרים וסיפורי הקבוצה החלו לעטוף את דפנה. בתוכי עדיין תהיתי לגבי המסר של הספור "הלא קרוא" שלי, כשדפנה פנתה אלי ושאלה, "מעיין, יש לך משהו בשבילי"? "כן", עניתי לה, "יש סיפור שנורא רוצה להיות מסופר לך, רק שאין לי שמץ של מושג למה" ואז סיפרתי לה על הדודה שנחטפה בילדותה ע"י הצוענים.
בילדותי הייתה מבקרת בביתנו זן – אמו, דודתה של אמי, עוף מוזר במשפחתנו המורחבת. כשהייתי חוזרת הביתה והדודה הייתה אצלנו ידעתי על כך עוד מרחוק. גלי הצחוק הרועמים שלה, שדמו לצחוק של מלח אירי עליז במיוחד, היו מציפים את הרחוב. בשמחות משפחתיות כששאר הדודות היו רוקדות, מנענעות את גופן בחן רב אך שומרות על איפוק נשי "הולם", הייתה הדודה חולצת את נעליה בבעיטה ורוקדת בפראות שהייתה משמחת בעקר אותנו הילדים. לילה אחד במהלכו של רקוד פרוע במיוחד הביטה בה אמי ולחשה לי : "את רואה? את זה היא הביאה מהצוענים".
ואז היא סיפרה לי את הסיפור הבא : בילדותה בפרס, בהיותה כבת חמש נחטפה הדודה, שהייתה ילדה יפה ובהירת עיניים, ע"י הצוענים. ימים ארוכים נמשכו החיפושים אחריה ע"י המשטרה, הקהילה היהודית ובני משפחתה, אבל עקבותיה של הילדה אבדו. לבסוף הרימה המשפחה המיואשת ידיים והפסיקה לחפש. חמש שנים אח"כ בעיר מרוחקת משם, דפקו שלושה ילדי צוענים על דלתו של אחד הבתים כדי לבקש קצת אוכל. האישה שפתחה להם את הדלת, הייתה דודתה של הילדה הנחטפת. היא הביטה בילדה הבוגרת שעמדה מולה ומלמלה לעצמה : חי נפשי אם זו לא אחייניתי שנעלמה. היא זכרה שבלידתה הופיע על כתפה השמאלית של הילדה כתם לידה ענק. "בואו", היא הזמינה את הילדים לביתה, "יש לי עבורכם אוכל ועבורך ילדתי יש לי גם שמלה, רק תורידי את החולצה כדי שתוכלי למדוד אותה". בקיצור, כתם הלידה נמצא והילדה האבודה הוחזרה לחיק משפחתה. אך מאז שחזרה, היה בה משהו שונה, משהו שמח, פראי עד אין קץ ונטול גבולות.
זה הספור, אמרתי לדפנה. אין לי שמץ של מושג למה אני מספרת לך אותו אבל הוא מאד רצה להגיע לכאן היום לכבודך.
למחרת בבוקר כששוחחנו שאלתי "נו, את יודעת כבר למה סיפרתי לך את הספור על הדודה"? "בטח", היא ענתה, זה לחלוטין הספור המרפא שהייתי צריכה לשמוע. ברגע שסיימת לספר אותו, כל ענני הדאגה שהיו לי בגלל
המעבר, פשוט נעלמו. אם הדודה שנחטפה בילדותה ע"י הצוענים הפכה להיות כזה אדם שמח, קטן עלי ל"חטוף" את ילדי למודיעין".
לפני שלושה חודשים כשילדי ואני מתארחים בבית משפחת אחותי, שואל אותי אחייני בן ה 23 משהו על עולם הספורים המרפאים ואני מספרת לו את סיפור הבבושקה הזה שבמשך תקופה ארוכה נהגתי להדגים דרכו לקבוצות שפגשתי, שימוש אינטואיטיבי בספור מרפא. "חוץ מזה", אני מוסיפה, "אנשים אוהבים אותו, יש בו את כל המרכיבים של סיפור דרמטי טוב"..
תוך כדי שיחתנו, בוהה בי אחותי מהצד השני של החדר בתדהמה וקוראת "תגידי לי בבקשה, מאיפה לכל הרוחות הבאת את הספור הזה? אנחנו באנו בכלל מאותה ילדות"?? הדור הצעיר מביט בנו בתקווה משועשעת.. עוד פעם מתחיל הויכוח הישן נושן הזה בין שתינו על "היה או לא היה"... אנחנו זוכרות דברים שונים לגמרי לגבי אירועים שקרו בילדותנו וככל שהשנים עוברות הפער הולך וגדל.
"עכשיו תקשיבי טוב", אומרת אחותי בפסקנות, "הדודה הזאת שאת כל כך אוהבת לספר עליה, היא הדבר האחרון בעולם שאפשר לקרוא לו עליז. היא הייתה אחד הטיפוסים הכי עגומים וזועפים שהכרתי אי פעם, היא מעולם לא צחקה ובטח שלא רקדה יחפה בחתונות, ועוד דבר, שבוע אחרי שהיא נחטפה ע"י הצוענים היא נמצאה והוחזרה למשפחתה. לא ברור לי איך המצאת את הספור הזה". הויכוח הולך ומתלהט כשלכולם ברור מי הולך לנצח בו. מאז ילדותנו, אחותי הגדולה היא זו שאומרת תמיד את המילה האחרונה בויכוחים. אבל אז בהארת פתע אני פונה לילדי שתינו שיושבים סביב ושואלת : תגידו לי בבקשה אתם, איזה מבין שני הסיפורים יפה יותר"? פה אחד מוסכם שהספור שלי הרבה יותר יפה ומושך את הלב.
"תקשיבי", אני פונה לאחותי בחיוך, "סיפרתי את הספור הזה כל כך הרבה פעמים, הוא שירת כל כך הרבה מצבים, למה זה משנה אם הוא קרה באמת או לא"?
מי מכם קרא את הספר האחרון בסדרה של הארי פוטר? אני פונה שוב לדור הצעיר, אתם זוכרים את הדיאלוג בין הארי פוטר לבין דמבלדור הקוסם הגדול? בחדר
משתררת הקשבה מלאה כשאני מצטטת את הקטע היפהפה מהסדרה הנודעת. "תגיד לי דבר אחרון", אמר הארי, "כל זה אמיתי, או שזה קורה רק בתוך הראש שלי"? דמבלדור שלח אליו חיוך קורן, וקולו נשמע חזק וברור באוזניו של הארי, אף שהערפל המואר החל להתעבות שוב וטשטש את דמותו.
"ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"
עיניה של רעות בורקות.. אני רואה בחיוכה שאין צורך להסביר לה למה בחרתי לסיים את הערב עם ספור הבבושקה הזה. התבוננתי בה כל הערב.. היא רק בת 27 אבל כבר יודעת דבר או שניים, על הכוח שיש לספור פנימי לברוא מציאות. אני רואה אותה איפה מתעטפת בשמיכת הטלאים היפיפייה שטוו עבורה אוהבותיה ובטוחה שתדע להיות יצירתית ומלאת דמיון במלאכת הטוויה של חיי הנישואין שלה..
מעיין (יוני 2013)
כשאני מגיעה לפגוש אותו בבית אליו הוא עבר לגור מאז שעזב את ביתם, הוא מתמהמה שעה ארוכה עד שהוא מתיישב מולי במרפסת הנשקפת לעמק.. מציע עוד קפה, חוזר למטבח להביא עוגיות שאפה יום קודם, מניח על השולחן עוד קנקן מיץ, מלטף את כתפיה של בתו הקטנה שיושבת בחדר המגורים מול המחשב ואומר לה משהו בשקט.. כשהוא מתיישב לבסוף, הוא בוחר, באופן שלא מפתיע אותי, לספר על הימים בהם הם עברו לגור יחד, הימים הכי מאושרים בחייו. הוא הרגיש אז שאינו צריך דבר, רק להיות בתוך האהבה החדשה הזאת.. עיניו נוצצות כשהוא מדבר על כך ואני מציינת לעצמי שכל מה שהוא עובר בשנה האחרונה לא הצליח לכבות אצלו את המבט הצלול הזה שמאפיין אותו כל כך מאז שאני זוכרת אותו. הוא איש טוב, ערכי, מסור, אומן בנשמתו.. שנים, במשך שעות ארוכות של עבודת כפיים יצירתית, הוא הפך את ביתם לגן עדן.. זה ביחד עם החום, האנושיות והכנסת האורחים המיטיבה של שניהם, הפכו את ביתם למקום עליה לרגל, למעין "עיר מקלט".
אז מה קרה? אני שואלת אותו, לא שוכחת לרגע שהקשר ביניהם שעומד להסתיים בקרוב ברעש גדול בבית משפט, התחיל כאהבה גדולה. הוא מחליט לספר לי דווקא על הסדק הראשון שנבקע ביחסים ביניהם. הרבה שנים עברו מאז אבל הוא זוכר אותו כאילו זה קרה אתמול. הם היו בתחילת החברות, התחילו לחשוב על לעבור לגור ביחד. יום אחד הוא הביע אי הסכמה למשהו שהיא רצתה לעשות. לה היה נדמה שהוא פועל נגדה והיא הפסיקה לדבר איתו, מתעלמת ממנו באופן מוחלט. מבחינתו השתיקה הרועמת הזאת הייתה כמו נשק קטלני ששיתק אותו, משהו שהוא חווה כאלימות. מבחינתה זו הייתה הגנה עצמית. ידיד משותף שכנע אותם להיפגש. בהתחלה הם שתקו, אח"כ הוא התחיל לדבר, מזכיר לה את החיבור המיוחד שלהם, ממיס את החומות שנבנו ביניהם.. הם חזרו להיות ביחד, התחתנו והקימו משפחה. הוא מחייך לעברי חיוך קטן שיש בו קורטוב של התנצלות ואותי זה מרגש לראות איך הוא נותן לי מבלי דעת את הספור המרפא שלו כדי שאשמור אותו עבורו.
כשאני יוצאת מביתו כעבור שעתיים, אני שמה לב שהלב שלי כואב מהסיפור הזה שהתחיל בחלום גדול ונשבר לרסיסים. לפני שבוע, חשתי את הכאב הזה גם אחרי שנפגשתי איתה. בהתחלה היא הייתה מסויגת, לא האמינה שמשהו טוב הולך לצאת מהשיחות שהחברים המשותפים שלהם מנסים ליזום. לא הבינה איך אני לא רואה את המעשה החמור והבלתי נסלח שהוא עשה כשהוציא את הקשר ביניהם לרשות עורכי דין. הבטתי בה, מתבצרת מאחורי חומות המגן שלה וידעתי שיום אחד האישה הנדיבה הזו, שתמיד היה לה ספור מצחיק על כל דבר וחיוך לכל תינוק חדש בסביבה, עוד תחזור.
רגע לפני שהלכתי מביתה סיפרתי לה משהו ששמעתי לפני שנה מחבר גנן.
איש שהוא הקים עבורו גינה, התקשר אליו וביקש ממנו להזמין עבורו משאית ענקית עם אדמה. החבר הגנן לא הבין למה הוא מכוון אותו לכתובת שאינה כתובתו.. "עזוב", אמר לו האיש "פשוט שפוך את האדמה הכי קרוב שאתה יכול בפתח הבית וסע משם, אני כבר אפזר אותה". רגע אחרי שפתח הבית נחסם התגלה שהכתובת היא של גרושתו הטריה של האיש ושהאדמה שחוסמת את פתח ביתה היא אקט של נקמה. "הוא כנראה אהב אותה פעם", אמרתי אז לחבר הגנן שהיה המום כשסיפר לי על כך ושנינו לא יכולנו שלא להיזכר ב"אדמה" שיכולנו לשפוך ארבע שנים קודם לכן זה בפתח ביתה של זו. היינו אז אחרי עשרים שנות נישואין, סדקים ישנים נבקעו פתאום במפץ גדול בחיינו כזוג. התחלנו ללכת למטפלת זוגית. בוקר אחד בעודנו פוסעים בשביל המוביל לקליניקה שלה נחתה עלי פתאום ידיעה בהירה שהסיפור המשותף שלנו כזוג עומד להסתיים בקרוב ובאיזשהו אופן ידעתי שגם הוא יודע את זה. "חכה רגע", אמרתי לו "אני רוצה שתבטיח לי משהו ואני רוצה להבטיח לך את אותו דבר. בוא נמשיך להגיע למטפלת, גם אם נדע שאנחנו נפרדים. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לא רק בשביל הילדים. אני יודעת שלא נצטער על כך".. הבנתי שאני לא יכולה ללכת משם ולהתחיל דף חדש עד שלא אשמע את הפרק הזה בחיי, את הספור שלו ושלי מסופרים בו.. כעבור מספר שבועות כשהיה ברור שהקשר הזוגי שלנו מגיע לסיומו, כל מה שרציתי היה לזרוק את ההבטחה הארורה לפח ולברוח משם. להקשיב לסיפור הזוגיות שלנו מנקודת המבט שלו היה הדבר האחרון שרציתי לעשות. מה שהתחשק לי באמת לעשות היה לצעוק, להטיח בו דברים, להאשים אותו בפירוק המשפחה ולחזור למקום בו אני מבוצרת וצודקת. אבל נשארתי שם, מקיימת את ההבטחה, יודעת שבסופן של השיחות ניפרד. המשכנו ללכת למטפלת עוד שבועות ארוכים ולספר את הסיפור שלנו, מופתעים לשמוע את הצד השני, מגלים עד כמה סיפור של מערכת יחסים הוא תמיד ספור של "רשומון".. רק חמש שנים אחרי שנפרדנו, חמש שנים בהם חווינו הרבה רגעים של חברות אכפתית ותומכת, ידעתי שהמאמץ לא היה לשווא.
"אם הם רק היו מקשיבים זה לזו, פנים אל פנים", אומר אחד החברים הטובים, "הכל היה נראה אחרת. "זה נכון" אני עונה לו, "אבל הקשבה אמיתית, שלא כמו שנדמה, היא לא דבר שבא בקלות". ואני מספרת לו על השיעור בהקשבה, שקיבלתי לפני מספר שנים כשהגעתי לסדנת "ייעוץ ביוגראפי" בהרדוף, סדנא בת שלושה ימים, בה היינו צריכים, לספר בקבוצות קטנות את סיפור חיינו. אחד מכללי הברזל של הסדנא היה להקשיב לסיפורו של האחר בלי להגיב, לא במילים ולא במחוות. "קטן עלי", חשבתי אז, אני הרי יודעת להקשיב. בקבוצה שלי, היינו ארבע נשים וגבר כבן ארבעים, מטפל במקצועו, שסיפור חייו היה כואב באופן מיוחד... בכל פעם שהגיע תורו לדבר השתררה במעגל הקטן שלנו הקשבה מיוחדת. אי אפשר היה להישאר אדיש לסיפור שלו שסופר באיפוק רב. כבר ביום הראשון של הסדנא גיליתי שקשה לי להקשיב לו בלי להגיב. הסיפור שלו הציף אותי. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו.. לקום ממקומי, לחבק אותו, להעטיר עליו מילות תמיכה.. כל מה שיעזור לי להמשיך ולהקשיב. התפללתי שהוא יקצר את סיפורו, אבל זה לא קרה ואני המשכתי לציית לחוקי הסדנא. ביום האחרון כשהוא סיפר למעגל את פרק הסיום, הגוף שלי כבר כאב מהמאמץ לא להגיב, ישבתי שם מביטה בו מבעד לדמעות שהציפו את עיני, חשה שאני לא יכולה להכיל יותר אפילו מילה אחת נוספת שלו, שוקלת ברצינות לצאת מהחדר ואפילו לעזוב את הסדנא.. אבל נשארתי לשבת, כשאני בקצה גבול היכולת שלי, מחכה שמשהו יקרה.. ואז קרה דבר מופלא.. פתאום שמעתי את הלב שלי רועד, תחושה מדהימה שלא חוויתי כמוה מעולם, הלב שלי רעד.. ממש רעד.. פיסית.. רעד חזק ועוצמתי ובאופן שהרגיש כמו נס, הוא התרחב, ממש כאילו יד נעלמת מותחת אותו. חדר ענק שלא היה שם קודם נפתח, שקט ומרווח, ואני הייתי שרויה בתוך הקשבה שמעולם לא חווייתי כמותה, מסוגלת להקשיב לעוד עשר סיפורים כמו שלו ללא כל מאמץ.
במשך ימים רבים התהלכתי בתחושה שקיבלתי מתנה ענקית לחיים, הבטחתי לעצמי להשתמש בה.
"לא תמיד אני מצליחה לעמוד בהבטחה", אני אומרת לחבר, "לא תמיד זה אפשרי להקשיב באמת, בעקר כשנקלעים לאזור עימות, אבל אני מגלה יותר ויותר שאם אני מצליחה להתעלם מהכיווץ האוטומטי בבטן, מהחלק הזה בתוכי שרוצה לברוח כשנאמרות מילים קשות ומנסה להקשיב בלי להגיב אוטומטית, לפעמים קורה החסד והחדר הענק מופיע שנית...
(הבוקר הוא התקשר לספר ששניהם החליטו לפטר את עורכי הדין שלהם ולנסות לדבר פנים אל פנים, בלי מתווכים. הספור הזה מוקדש להם באהבה..).
מעיין (אוגוסט 2013)
הבחור מעברו השני של הקו, שמנסה לעניין אותי בשירותי החברה בה הוא עובד, נשמע ללא ספק כאחד מאנשי המכירות הטובים שפגשתי עד כה. רהיטות הדיבור ויכולת השכנוע שלו מרשימים. יש רק שגיאה אחת, בלתי נסבלת, שהוא עושה שוב ושוב במהלך שיחתנו הקצרה. אני מחכה להפוגה בדבריו ואומרת לו: "שמע עידו, אתה איש מכירות מצוין, אבל אם אשמע עוד פעם אחת את המילה שאתה משתמש בה שוב ושוב בשיחה בינינו, אתה הולך לאבד אותי כלקוחה פוטנציאלית". יש רגע של שקט ואז הוא אומר: "אשמח לשמוע מה הדבר". "אז ככה", אני עונה לו, "בשיחה בינינו אתה קורא לי שוב ושוב גברת. אם אתה רוצה שאקשיב לך, תצטרך לקרוא בשמי או לא לקרוא לי בכלל, רק אל תקרא לי גברת!" שוב שתיקה, הבחור לא מבין מה אני רוצה ממנו, לא יודע שנקלע ללב ליבו של קרב דון קישוטי שאני מנהלת בחודשים האחרונים, אבל מקשיב. שיקשיב, אני אומרת לעצמי, אפילו רק מתוך נימוס, העניין הזה חייב להיפתר. "תראה", אני אומרת לו, "כל פעם שאתה קורא לי גברת, זה גורם לי להרגיש זרות. התואר הזה מוזר לי, לא קשור למי שאני באמת ורציתי שתדע שאני, כמו נשים רבות בגילי, מתעבת אותו". הוא מקשיב רוב קשב ואז קורא בשמי והשיחה מסתיימת ברוח טובה, לא כמו ב"תקרית" המצערת שהייתה לי לפני חודשיים עם עופר. עופר הוא בעליו נעים ההליכות של הסופר המשפחתי בו אני עורכת את קניותיי כבר שנים. "איפה יש אטריות אורז"? שאלתי אותו כשביקרתי שם באותו יום. "בואי ואראה לך", הוא ענה בנועם והחל לנוע לעבר המדפים. "הנה זה כאן גברת".. "תודה", עניתי לו "אבל אל תקרא לי גברת, אני שונאת שקוראים לי גברת". הייתי מאד עייפה באותו יום ולא כל כך מנומסת ועופר מיהר לדרכו, אך מאז לצערי, בכל פעם שהוא רואה אותי הוא פונה לכיוון השני.. מה שלא מפריע לי להמשיך להפנות מבטים רושפים כלפי כל "גברת" נוסף שאני שומעת בקרבתי..
"גם לך התחילו לקרוא פתאום גברת? אני שואלת את עינת כשאנחנו נפגשות לקפה והיא מהנהנת. "את מוכנה להסביר לי מתי בדיוק הספקנו להפוך לגברת ומה לעזאזל הם רואים, שנסתר מעינינו?" עינת ואני חברות כשלושים שנה. נפגשנו בשנות העשרים המוקדמות לחיינו. הבכור שלה בן 24, שלי כבר בן 20, אבל כשאנו מביטות זו בזו, אף אחת מאתנו לא רואה גברת. לה יש עיני איילה זכות וצחוק של ילדה קטנה, ולי יש עדיין את אותו פוני שהיה לי בגיל חמש ואת אותה התלהבות ראשונית שמלווה אותי מאז ומתמיד במפגש עם העולם. כשאנחנו נפגשות, שיח הילדה, הנערה והאישה הבוגרת שבנו שזור לו באיזושהי ערבוביה מקסימה..
"אני מרגישה", אני אומרת לה, "שמתחת לכעס על התואר "המפוקפק" הזה, מסתתר משהו עמוק יותר. כשאני בתוך עצמי, אני חשה רוב הזמן כמו ילדה. הכל פתוח וניתן לשינוי, הכל מחובק יחד, העבר ההווה והעתיד. אין גבולות, אין הגבלות.. כשאני רואה את מופעי הלהקות של בתי, לכמה שניות אני שוב אותה נערה בת 16 שמאוהבת בבחור החמוד בן ה 18 שרוקד בשורה הראשונה, זה שיכול היה להיות בני. כשהמופע מסתיים אני חוזרת להיות האשה הבוגרת שמעדיפה באמת גברים כסופי שיער. אבל אני אוהבת את התנועה הגלית הזאת בתוכי, שזורמת בין הילדה לנערה ואחר כך שוב לאשה הבוגרת, את המסע הזה בזמן, ששומר אותי חיה, שמאפשר לי להמציא את עצמי מחדש בכל מקום בו אני נמצאת. נסו לקחת ממני את אותה ילדה, או נערה ועקרתם חלק גדול ממני. לכן כשמישהו קורא לי גברת, אני מרגישה לרגע כאילו קפא ציר הזמן, כאילו קפאה היכולת שלי לנוע עליו קדימה ואחורה. מאחורי כל גברת כזה אני שומעת: תם זמנך החופשי, הפראי, מותר לך לנוע רק קדימה במסלול שמיועד לנשים בגילך. ולזה אני לא מסכימה. לא רוצה לשים את עצמי בתוך משבצת ולא רוצה שאחרים יעשו את זה". עינת צוחקת בהסכמה ואנחנו מספרות זו לזו על הנשים שאנחנו פוגשות במסגרת עבודתנו, כאלו שאולי מתאימות עפ"י גילן הביולוגי להיקרא גברת, אך הן שובבות, חושניות, ושוקקות חיים יותר מהרבה בנות עשרים שאנו מכירות. פגישתנו מסתיימת כמו תמיד בצחוק גדול..
משהו עדיין נסתר מעיני.. רק ביום שישי, אחרי המפגש עם נהג האוטובוס אני מבינה שכל העניין קשור בכלל לאהבה. יום שישי בצהריים, אני מקפיצה את בת הנעורים לצומת גולני. פעם ראשונה שהיא נוסעת למרכז לבד ואני מחכה איתה, לבדוק שהכל בסדר ולדווח לאביה שאוסף אותה בצד השני באיזו שעה היא מגיעה. כשהאוטובוס מגיע, אני ניגשת לדלת הקדמית, בעקבות הבת, ושואלת את הנהג: כמה זמן לוקח לך להגיע למחלף הסירה? "אני לא יודע גברת", הוא עונה בזעף של איש שמעכבים אותו לשווא, "זה תלוי בתנועה" וממהר לסגור את דלת האוטובוס ולנסוע משם. אני מביטה אחריו ושביב של הבנה מתחיל להבהב בתוכי.
אח"כ, בדרך הביתה הדברים הולכים ומתבהרים. אני בן אדם של מילים. מילים מדברות אלי, מבטאות עבורי עולמות שלמים. יש לי כבוד עצום אליהן ולשימוש בהן. במהלך השנים פיתחתי רגישות מיוחדת למה אנשים אומרים דרך מילותיהם. במקרה שכאן זה לגמרי ברור. מה שנהג האוטובוס בעצם אמר זה: באמא'שלך תרדי ממני. אין לי כוח לשאלות שלך! "הגברת" שלו שהותז כמעט באגרסיביות, היה ביטוח חובה, שלא יתפסו אותו לא מנומס. אבל יש שם משהו נוסף. אני מתבוננת בו ומתחילה להבין מה גרם לי לפתוח בקרב "הגברת" מלכתחילה. מאז שאני זוכרת את עצמי, הדבר שאני אוהבת יותר מכל הוא לפגוש אנשים ממקום פתוח, ללא תיוגים ומסיכות, לראות באמת את האדם שמולי ולדעת שהוא רואה אותי. המפגש הקצר עם הנהג העצבני בהחלט לא היה כזה. היו שם הרבה תיוגים. מהצד שלו, אשה נודניקית שמעכבת אותו לסיים משמרת ולהגיע הביתה. מהצד שלי, איש מעצבן שלא רואה אנשים באמת..
אני מבינה שלא התואר גברת מפריע לי, אלא ההקשרים שבהם הוא מגיע, המסך של הזרות שהוא יוצר ולרגע מתפתה להשליך הכל על הנהג הזועף, אבל כשאני נזכרת בהבעת פניו ובדריכות היתרה שבה הוא החזיק בהגה ברור לי שפגשתי אותו בנקודת זמן ביום בה הוא היה מותש לגמרי, "מת" לסיים את עבודתו, לחזור הביתה ולהוריד סוף סוף את החולצה המכופתרת שחנטה את צווארו. התגובה שלו לא הייתה אישית כלפי וכשאני מתבוננת בכנות על עצמי אני יודעת שאני לא באמת שונה ממנו. כשמרוץ החיים נעשה עבורי שוחק מדי, גם אני חוטאת בחטא התיוג. מתייגת אנשים לפי גיל, מראה, דת, מין, אפילו משקל. האנשים שמולי מושמים בסדר מופתי בתוך מגירות. כי למי יש כוח כשאתה עייף נורא לראות מעבר למובן מאליו? אני משתמשת אז במילים הכי כלליות שחוקות ועייפות שיש ומתרגזת כשאחרים משתמשים בהן כלפי.
ישנם כמובן גם מפגשים מסוג אחר. אני חושבת על החברה הצעירים שמגיעים אלי לקריאה ויודעת שחלקם חושבים עלי כעל "אשת החוכמה", זו שגילה הוא יתרון עבורם. איש מהם לא חולם לקרוא לי גברת, כי במקום בו אנחנו נפגשים, יורדות המסכות וישנה הכרה אמיתית במי שנמצא שם באמת ואז המילים מדויקות.
אני מבינה בפעם המי יודע כמה, שאין מה לנסות לשנות שם בחוץ, הכדור שוב חזר אלי וטוב שכך הוא. זו כנראה הדרך היחידה לשנות דברים בחיים שלנו כאן, על פני האדמה.
אז זהו חברים, אני אמשיך לנסות, כשאוכל, כשמרוץ החיים לא יהיה שוחק מדי, לראות אותי וגם אתכם, מעבר למילים. לאהוב אותי וגם אתכם מעבר לתיוגים. ואתם, תראו מה שתראו וקראו לי איך שאתם רוצים. מצידי אתם יכולים לקרוא לי גם גברת...
מעיין (נובמבר 2013)