סיפורים שלי מ 2015

אדם רוחני

"כה טוב לדעת שניתן לעשות משהו.."

לגזור את העניבה 

"אין מלכות נוגעת במלכות חברתה"

"את מי אמצא כאן"?

אביר אמיתי

אדם רוחני

"אני שמחה שאנחנו סוף סוף מגיעים אליך", היא אומרת, "כבר מזמן רציתי לבוא למפגש הזוגי שאת מנחה, אך יש משהו שחשוב שתדעי, בן זוגי הוא לא אדם כל כך רוחני".

כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה ורק לאחרונה אני מתחילה לקלוט עד כמה הוא מופרך. בתפיסה שלי, כולנו באנו ממלכות הרוח וכולנו נשוב אליה יום אחד ולכן אין מונח כזה שנקרא אדם לא רוחני.

אך אני יודעת למה היא מתכוונת. "בן זוגך אולי לא מתעניין בסדנאות רוחניות", אני אומרת לה, "אבל אני לא בטוחה שזה אומר משהו על רמת הרוחניות שלו."

כעבור שבוע כשהם מגיעים למפגש זוגי, אני מביטה בגבר "הלא רוחני" שעומד מולי וכל מה שאני רואה זה זוג עיניים טובות ונשמה גדולה שניבטת מהן. אחר כך, במהלך המפגש הוא מתגלה כמקשיבן אמיתי שמצליח לבטא היטב, בשפתו הפשוטה, את אהבתו לבת זוגו. הוא לגמרי שם, נוכח בכל רגע ורגע, מזהה בקריאות שלהם את "בית הספר של הנשמה" שלו וגם שלה, נותן לה דוגמאות על דברים שנאמרים, מאד חם, תומך ומפרגן. היא מביטה בו מופתעת ואני שמחה שזה קורה. אז נכון, הוא לא הולך איתה בד"כ לסדנאות שהיא כל כך מחבבת, מעדיף לעסוק במקום זה בעבודת כפיים ובעזרה לכל אדם ברדיוס הקרוב. אך הוא גבר מתוק, של רגש עמוק ויושרה, ותוכו כברו.

שמרי עליו, אני רוצה להגיד לה, לא כל יום מוצאים גבר כמוהו ואל תחשבי שהוא שווה פחות בגלל שהוא לא "רוחני".

הלוואי, עוברת מחשבה בראשי, שהייתי יכולה לחלוק איתה את פסיפס הסיפורים שאני אוספת מזה שנים, בעוקבי מקרוב אחר הדבר המורכב הזה שנקרא "אדם רוחני"..

כשהייתי בת 22 הצטרפתי לדרך רוחנית נפלאה שאחד מהקודים ההתנהגותיים שנדרש שם מגברים, הוא להתייחס לנשים באופן אבירי, מכבד, ג'נטלמני. בקבוצה שלי היה בחור שנדלק על הנושא והחליט לקחת אותו ברצינות הראויה ולהפוך מגבר ישראלי מצוי ל"ג'נטלמן". לכבוד השינוי הוא אפילו רכש לעצמו חליפה הדורה ועניבה. לילה אחד, בשעת חצות, בסיום מפגש, הוא החל לספר לי בהתלהבות על השינויים שקורים בחייו בתחום הזה, כשלפתע ניגשה אליו אחת מבנות הקבוצה, בחורה עדינת מראה ושאלה בחשש קל "תוכל אולי להקפיץ אותי בדרכך הביתה?" הבחור העיף בה מבט חסר סבלנות והפטיר "זה לא בדרך שלי, זה עיקוף של עשרים דקות" ופנה אלי כדי להמשיך להרצות לי בלהט על מהותו של הג'נטלמן המושלם. אך אני קמתי והלכתי משם, כועסת עליו על שלא הבין נכון את עצם העניין. היה ברור שיש לו עוד דרך ארוכה ללכת עד שיוכל להשתוות לגברים שנראו לי אז כגברים היחידים שראוי לשאת לעברם עיניים. "נסיכי הרוח", כך קראתי להם. אלו שהבינו את עולם הרוח, שידעו להתחבר אליו, וכששהיתי במחיצתם הרגשתי ברת מזל, כמו נערת כפר שניתנה לה הזכות לחבור לבני מלוכה.

באותה תקופה היה מדריך אחד שעורר את הערצתי במיוחד. כשהייתי מביטה בו היה ברור לי שלעולם לא אגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה שלו. הוא נדמה בעיני כבן אלים. יום אחד כשישבתי בגינת המרכז בו היינו נפגשים, הוא חלף על פני, מהנהן לעברי לשלום, מותיר אחריו בלכתו, משהו שדימיתי כשובל של אבק כוכבים. כשחזרתי הביתה כתבתי בהשראת המפגש הקצר הזה סיפור על ממלכה שמלכה נדיב ובעל שאר רוח ושלחתי לו את הסיפור התמים והמעט ילדותי, בצירוף מילים שאומרות: הסיפור הזה נכתב בעקבות ההשראה שאתה נותן לחיי כמדריך בעולם הרוח. המחווה נותרה ללא מענה ולכך הייתה רק משמעות אחת: המעשה שעשיתי היה לא ראוי. הוא הרי יודע דברים שאני לא יודעת. ימים רבים ייסרתי את עצמי על חציית הגבול, על הפנייה האישית מדי, על שנהגתי לא כשורה.  

עברו למעלה משלושים שנה. בשנים הללו הספקתי להתפכח מההערצה העיוורת שהייתה בי ל"נסיכי רוח" ולראות את המורכבות שלהם כבני אדם, מבינה הרבה פעמים שמה שנראה על פניו כמו "תגובה שקולה של מאסטר רוחני" הוא בעצם סגירות רגשית.

לאחרונה פגשתי את אותו מדריך. לא ניתן היה שלא לשים לב שמשהו בו התרכך, שהוא רואה יותר את מי שסביבו, מצליח לתקשר מעבר לבועה שהיה שרוי בה פעם, שגרמה לו להתעלם ממנחתה של ילדה שיכלה אז "לגעת בשמיים" רק באמצעותו, בועה שמנעה ממנו לגשת אליה, לומר שקרא את מה שכתבה ושהיה שמח אם לא הייתה מעריצה אותו כל כך.

אני עדיין מחבבת את האיש. קשה לא לחבב מישהו שעיניו הזוהרות תמיד באור מיוחד, מעידות על החיבורים שלו לעולם הרוח. אך עד היום אני תוהה האם הוא מודע למה שההתנהגות המתעלמת, שאפיינה אותו באותן שנים, גרמה. לדברים המכאיבים שהיא הכניסה פנימה.

לאחרונה הגיע לבקר בביתי ב. חברי הטוב. נפגשנו לפני חמש שנים, כשלמדתי ממנו כלי פסיכולוגי ורוחני מיוחד, שהוא חוקר ומלמד שנים. ישבנו ליד המדורה בחצר, שתינו יין והוא סיפר לי על השנים הארוכות שעשה במסגרתה של דרך אזוטרית מוכרת. הוא אהב את הידע וההתנסות שהיא הציעה, אך כמו שקורה לעיתים כשפוגשים את עולם הרוח, אנשים שם לקחו את עצמם ברצינות יתרה. "היית צריכה לראות את זה", הוא מספר, "אנשים שם היו כל כך חמורי סבר, עד שבקושי ראית חיוך. כל הפשטות נעלמה". יום אחד הוא הגיע לגינת המרכז הרוחני, במטרה לעבוד בה מתוך התכוונות ותשומת לב. אבל אז באמצע היום משהו שנאמר לידו ברצינות יתר הצחיק אותו והוא פרץ בצחוק סוער. אחד המדריכים הבכירים ניגש אליו ואמר לו: "הצחוק הזה לא מתאים פה למקום". "אוי" אני אומרת, "ומה ענית לו"?

"הבנתי..תודה.. ואז קמתי והלכתי כדי לא לחזור לשם לעולם". היום", הוא מוסיף, "כאשר אני מלמד אנשים בעצמי, כל כך ברור לי שחיוך פנימי, כמו גם היכולת לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, הן חלק בלתי נפרד מעבודה רוחנית".

"אתה יודע?" אני אומרת לו, "זה כל כך קל לראות את ההתנהגויות הנוקשות האלו, כשהן מופיעות אצל אחרים, אך כשאני כנה עם עצמי, אני רואה שגם לי יש מספר לא מבוטל של סיפורים די מביכים על תקופות בהן התשוקה שלי לחבור לעולם הרוח, גרמה לי להתנהג כאילו הייתי דמות בסרט. לפעמים אני תוהה אם זה לא שלב בלתי נמנע במסע רוחני".

זמן קצר אחרי שהצטרפתי לדרך הרוחנית שלי, התבשרנו יום אחד שעומד להיערך מפגש מיוחד עם אחד המדריכים שהגיע במיוחד מאנגליה. באותה תקופה תרגלתי את איכות הענווה, מנסה לעשות מעשים בלי שאיש ישים לב שאני זו שעשתה אותם. באותו ערב התנדבתי לשים לב לצרכים שעולים במהלך המפגש, כדי לאפשר לשאר האנשים להיות בתוכו ללא הפרעה. במסגרת התפקיד הכנתי תה חם עבור המדריך, שפסע תוך כדי דיבורו הנה והנה באולם, והתקדמתי לעבר השולחן המרכזי, מתכוונת להניח את הספל באופן כזה שאיש לא יזכור שראה אותי אי פעם. פסעתי בצעדים חרישיים, עיני נעוצות במדריך וידיי מניחות בעדינות את ספל התה על השולחן, אך אז ראיתי פתאום את אחד המדריכים הישראלים, בחור עדין ומתוק, שועט לעברי מקצה האולם ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא החל לחבוט בפראות בזרועי. מה הוא עושה? חשבתי, בעודי נעה עדיין בהילוך איטי, הוא השתגע? ולמה לעזאזל הוא הורס את אווירת הקדושה הנפלאה שקיימת כאן? אך אז הנמכתי את מבטי והנה השרוול הארוך של הטוניקה הלבנה שלבשתי עולה באש. התברר שכאשר הנחתי את הספל על השולחן, קירבתי את ידי לנר הדולק שניצב במרכזו ולא שמתי לב שהשרוול שלי מתחיל לבעור. הייתי עסוקה מדי בלהיות "בלתי נראית". מיותר לציין שכל מי שנכח באולם באותו ערב לא שכח למשך תקופה ארוכה את מופע האש המרהיב ואת הדמות העולה באש שכיכבה בו.

את תרגול הענווה נאלצתי לצערי לדחות למועד אחר.

מעיין (ינואר 2015)

"כה טוב לדעת שניתן לעשות משהו"

במפגשי "סיפורים מרפאים", מגיעים לפעמים רגעי חסד שעוטפים את המפגש, כמו שמיכה רכה, חמימה ומפנקת. סיפור נשזר אז בסיפור, גילויים ותובנות נאספים מכל עבר ואיזו אמת בסיסית מפציעה ומבקשת להתגלות.

אנחנו בעיצומו של מפגש כזה היום. מפגש עם קבוצה של נשות טיפול מקסימות, שלומדות להשתמש בכלי "הסיפורים המרפאים", במסגרת עבודתן עם נשים בסיכון.

היום זהו המפגש האחרון בסדרת המפגשים שלנו ואני מחליטה לפתוח אותו בסיפור שאהוב עלי במיוחד, "דוב סהר הירח" מתוך ספרה הנפלא של קלאריסה פינקולה אסטס, "רצות עם זאבים" (בהוצאת מודן)*

"היה הייתה אישה יפנית צעירה שחיה ביער אורנים ריחני. בעלה נסע להילחם ונעדר שנים רבות. כששוחרר לבסוף משורות הצבא, חזר הביתה במצב רוח קודר וזועף. הוא סירב להיכנס הביתה, משום שהתרגל לישון על אבנים. הוא התבודד ונשאר ביער יומם וליל.

רעייתו הצעירה התרגשה מאוד כששמעה שבעלה חוזר סוף סוף הביתה. היא בישלה וקנתה, וקנתה ובישלה והכינה תבשילים ומטעמים וקערות שלמות של גבינת סויה טעימה ושלושה מיני דגים, שלושה מיני אצות, אורז מתובל בפלפל אדום, וחסילונים קרים וטעימים, גדולים וכתומים.

בחיוך ביישני נשאה את האוכל ליער, כרעה לפני בעלה למוד הקרבות והגישה לו את המזון המרהיב שהכינה. אבל הוא זינק על רגליו ובעט במגשים עד שגבינת הסויה נשפכה, הדגים ניתרו באוויר, האצות והאורז התגוללו בעפר והחסילונים הגדולים והכתומים התגלגלו על השביל.

"הניחי לי!" שאג והפנה אליה את גבו. הוא נתקף זעם כה עז עד שהפחיד את האישה. בייאושה, פנתה האישה והלכה למערתה של מרפאה שהתגוררה מחוץ לכפר.

"בעלי נפצע קשה במלחמה", אמרה הרעייה. "הוא זועם כל הזמן ואינו אוכל דבר. הוא רוצה להישאר בחוץ ומסרב לגור איתי כבעבר. האם תוכלי לתת לי שיקוי שיעשה אותו אוהב ורך כבעבר?"

המרפאה הרגיעה אותה. "אני יכולה לעשות זאת למענך, אבל לשם כך אני זקוקה למרכיב מיוחד. לרוע המזל, כל שערות דוב סהר הירח אזלו לי. עלייך לטפס על ההר, למצוא את הדוב השחור, ולהביא לי שערה יחידה מסהר הירח שלצווארו ואז אוכל לתת לך את מבוקשך, וחייך ישובו להיות טובים כפי שהיו."

יש נשים שהיו נבהלות מהמשימה. יש נשים שהיו חושבות כי המאמץ כולו אינו אפשרי. אבל לא היא, כי היא הייתה אישה אוהבת. "אוה! אני אסירת תודה!" אמרה. "כה טוב לדעת שניתן לעשות משהו".

והיא התכוננה למסע, ולמחרת בבוקר יצאה אל ההר..

אני מביטה בנשים הקשובות היושבות מולי ומספרת להן על המסע הארוך שעשתה האישה היפנית הצעירה, על אומץ ליבה הרב ועל סופו המפתיע של הסיפור.

ועכשיו, אני פונה אליהן, אני מבקשת שתחזרו לרגע בסיפור, בו האישה שמתבוננת במגשים הזרוקים בעפר, אחרי שבעלה בעט בהם בחמת זעם, מבינה שקורה משהו שאין לה יכולת להתמודד איתו לבד. היא לא מתעכבת לבכות על המגשים שנבעטו, אלא עוזבת הכל ורצה לבקש עזרה מאשת החוכמה של הכפר. אני מבקשת מכן שתעלו בזיכרונכן מקרה בו קרה לכן משהו דומה, מקרה בו הגשתן למישהו "מגש של כוונות טובות" ובתמורה הוא "בעט" בו. מה עשיתן? לאן הלכתן לבקש עזרה? מה גיליתן במסע שעשיתן בעקבות זה, על עצמכן ועל הכוחות שלכן?

אני מחלקת להן דפדפות ועטים ומכוונת שעון לזמן היזכרות, אך האינטליגנציה הרגשית בקבוצה הזאת מפותחת במיוחד והנשים מודיעות לי, בזו אחר זו שאין צורך בזמן נוסף כי הסיפור שלהן כבר קיים. סיפוריהן קולחים בזה אחר זה: אחת מספרת על אירוע שקרה לה במסגרת עבודתה, אחרת על משהו שקרה במשפחתה, שלישית על אירוע בקהילה אליה היא משתייכת ורביעית על מקרה שקרה דווקא לאחת הנשים אותה היא מלווה. הסיפורים שונים זה מזה, אך דבר אחד עובר כחוט השני בין כולם והוא המעשה שכולן עושות, רגע אחרי שמגש הכוונות הטובות שלהן נבעט. כולן עושות מעשה ויוצאות לחפש עזרה, כמו שעשו לפניהם גיבורי כל האגדות, בכל הזמנים, כאשר עמדה בפניהם משימה בלתי אפשרית.

כשאנו מאמינות שיש משהו שאנו יכולות לעשות, אני אומרת לנשים. כשאנו אומרות את המילים: "כה טוב לדעת שניתן לעשות משהו", החלק החשוב ביותר במסע שלנו מתחיל. אלו המילים שפותחות תמיד את מסע הגיבור. ברגע שהן נאמרות, המסע לגילוי הכוחות שלנו מתחיל והאדם החכם שעוזר לנו למצוא אותם נמצא גם הוא.

אני מספרת להן על הפעם האחרונה שמישהו "בעט במגש שלי". זה היה זמן קצר אחרי שהסתיימה "מלחמת צוק איתן". כמו עצמאיים רבים גם אני הרגשתי את השפעתה ההרסנית של המלחמה על מצב העסק שלי. אנשים רבים ביטלו בזה אחר זה את הגעתם אלי. לאף אחד לא היה מצב רוח למשהו שהוא "לא הכרחי" והמינוס בבנק לחרדתי הגוברת והולכת, תפח.

כשהחלה ההתאוששות, התקשר יום אחד גבר, שהגיע אלי דרך אתר האינטרנט שלי והתעניין במפגש זוגי, אך לפני שהספקתי לספר לו במה מדובר, הוא ביקש לדעת אם יוכל לקבל הנחה והודיע שיסתפק בתמורה במפגש קצר יותר. "אתן לך הנחה" עניתי לו, תוהה אם גם הוא נפגע כלכלית מהמלחמה " אך את אורך המפגש אני מעדיפה לא לקצר". קבענו שישוחח על כך עם בת זוגו ויתקשר שוב. כעבור חצי שעה הוא התקשר ואמר בטון קודר: "בת הזוג שלי דיברה איתך אתמול. גם היא נזקקה להנחה. המחיר שאמרת לה על מפגש מלא הוא אותו מחיר שרצית לתת לי על מפגש מקוצר. אני לא מבין איך דבר כזה יכול לקרות". הזכרתי לו שמבחינתי התחייבתי לתת לו מפגש מלא ושההנחה שהבטחתי לו קבועה ועומדת בעינה, אך הגבר מעברו השני של הקו אמר ביובש "אנחנו לא נזדקק יותר לשירותיך, אנחנו ממשיכים הלאה", ולפני שהספקתי לענות טרק את הטלפון. רמאית? לא אמינה? כל המילים שלא נאמרו מפורשות נותרו תלויות באוויר. מגש הכוונות הטובות שלי נבעט לכל עבר וככל שניסיתי לנקות את הבלגן שזה הותיר סביב לא הצלחתי.

ביומיים הקרובים הועלתה הסוגיה בפני שתיים מתוך נשות החוכמה הקבועות אליהן אני נוהגת ללכת בדרך כלל, החברות הטובות שלי. בדרך כלל מצליח "הפרלמנט" החכם הזה, לפתור בעיות בהיקף הרבה יותר נרחב, אך הפעם, למרות העצות החכמות, זה לא עבד. הייתי ברמת פגיעות גבוהה במיוחד עקב המלחמה הארורה ומשהו מהתקשורת עם אותו אדם, נכנס אלי וסירב לעזוב.  ביום השלישי, בזמן שהכנתי ארוחת ערב, הביטה בי פתאום בת ה 16 שרבצה על הספה בסלון ונראתה שקועה בטלפון שלה ושאלה: "אמא הכל בסדר"? מאז ילדותה, היא מפתיעה אותי כל פעם מחדש, ביכולת שלה לראות בני אדם. קולטת תמיד בחושיה המחודדים כשמשהו לא כשורה. "לא הכל", עניתי. "מה קרה"? היא שאלה. סיפרתי לה את הסיפור. היא הקשיבה כדרכה בתשומת לב מרובה ואז אמרה בפשטות: "אמא, יש אנשים חשדניים בעולם, האיש הזה נשמע מאד חשדן, זה לא קשור אליך בכלל". ברגע שנאמרו המילים, הגיע איתן משב רוח רענן ופיזר באחת את חשרות העננים הכהים שישבו מעל ראשי. גם השערה החסרה מצווארו של הדוב המפחיד הייתה לפתע שוב בכף ידי. מה שהפתיע היה רק גילה הצעיר של "אשת החוכמה" והעובדה שפניה חפות לגמרי מקמטי גיל.

מה שאשת החוכמה הצעירה שלי הזכירה לי, אני אומרת לנשים שמולי, זה משהו שאני יודעת כבר מזמן. כשמישהו בסביבה "מעיף מגשים", ללא סיבה נראית לעין, הוא עושה את זה בד"כ, בגלל שהוא "הלום קרב". יהא זה קרב עקוב מדם של מלחמה אמיתית, או קרב עקוב מגירושין, או קרב יומיומי בארץ שאוכלת לעיתים את יושביה. כשאני זוכרת את האמת הזאת, זה עוזר לי לא לקחת באופן אישי תוקפנות של אדם אחר. אני משתדלת אז להחזיר אל ליבי את מידת ההבנה והחמלה ולאחל לו שהמלחמה והקרבות בהם השתתף יחדלו ללוות אותו בחייו..

מעיין  (פברואר 2015)

לגזור את העניבה

ימים ספורים בטרם מתפרקת הממשלה הנוכחית ובארץ מוכרז על בחירות חדשות, מופיע בשעת ערב, על מרקע הטלביזיה, אחד מבכירי הפוליטיקאים בארץ, אדם שנחשב לאחד האנשים היותר ערכיים במערכת הפוליטית הישראלית. לפני שהפך לפוליטיקאי ניהלתי איתו חליפת מיילים על ספר מקסים שכתב ומאז אני נוטה לו חיבה מיוחדת. אך כשאני מקשיבה לדבריו יש לי תחושה שהוא קצת נחמד מדי. הלוואי שהיה מרשה לעצמו, אני חושבת לעצמי, להיות חד יותר, לומר את מה שהוא חושב ללא כחל וסרק.

אולי צריך שמישהו "יגזור לו את העניבה", עוברת בראשי מחשבה ואני מחייכת בהיזכרי בסיפור ששמעתי מפיו של דני אוסיה.

יום אחד, כך סיפר לי דני, הוא הגיע לחדר כושר ולפני תחילת האימון לחץ על שלט הטלביזיה ומשהו מתוך סדרה אמריקאית, תפס את עיניו. הסצנה שראה עסקה בעימות טלביזיוני בין נשיא ארה"ב לבין המתמודד מולו. בסצנה רואים את נשיא ארה"ב יושב בחדר האיפור, מתכונן לעימות וברקע אנשיו מגיעים לחדר ללחוש לו עצות אחרונות. 20 שניות לפני תחילת העימות, גם אשתו מגיעה ואומרת לו: "אני אוהבת אותך, אהיה אתך בתהליך ואני מאחלת לך בהצלחה". הוא מקשיב לה ומנסה לאסוף, תוך כדי כך, את כוחותיו לקראת העימות וכבר קוראים לו לעלות לבמה, אבל אז אשתו אומרת פתאום: "אוי סליחה, שכחתי עוד משהו" והיא מוציאה משרוולה מספריים וגוזרת לו את העניבה!! בחדר משתררת היסטריה עצומה, הנשיא המבוהל צועק "תביאו עניבה", העוזר שלו מוריד מהר את העניבה שלו, והנשיא, תוך כדי ריצה בהולה לבמה, קושר אותה בחפזה. ותוך כדי התהליך הזה, הניעור הזה גורם למשהו מאד חד, חזק וצלול לצאת ממנו. הוא עולה על הבמה ו"קורע" את המתמודד שלו לחתיכות קטנות. הוא כל כך חד, שנון ומדויק.. המתחרה עומד שם כמו דחליל, המום לגמרי. אחרי העימות כשהם נפגשים ללחוץ ידיים, המתחרה אומר: "זהו, זה גמור" ולכולם ברור מי האדם שניצח זה עתה בבחירות.

"את יודעת", מוסיף דני, כשהוא מספר לי את הסיפור, "הרגשתי שהקטע הזה הכיל איזה "ויטמין" שעד עכשיו אני חושב עליו. מהו הדבר שגורם לבן אדם לאבד את שארית האחיזה שלו בביטחונות מוכרים ולהשתחרר מהם לטובת בטחון הרבה יותר גדול וחזק?".

"אני מבינה על מה אתה מדבר", אני אומרת לו ונזכרת בחוויה דומה שאירעה לי רק לפני שבועיים.

אני מנחה אז ערב נשים לכבוד יום הולדת עגול ולמשך שעה קלה הכל מתנהל על מי מנוחות. אחרי טקס ברכות יצירתי באמצעות הקלפים, אני מספרת לנשים על הקריאה בכף היד ואחר כך אנו מתכנסות במעגל. הן מתיישבות בזו אחר זו, בכסא שלידי ואני מציצה בכפות ידיהן ומספרת להן על עצמן.

אני מנחה מפגשי נשים למעלה מעשרים שנה. שבט נשים הוא נוף מוכר עבורי, זה המגרש הביתי שלי. בד"כ אני מצליחה להגיע תוך זמן קצר מאד לכל אישה ואישה. גם בערב הזה הכל נעים ונינוח. הנשים, בנות משפחה וחברות טובות של בעלת השמחה, מקשיבות רוב קשב, שואלות שאלות, צוחקות, מתרגשות, מאשרות דברים שנאמרים. האווירה היא של "כן" אחד גדול, השבט הנשי במלוא פתיחותו. עד שאני פוגשת את עיניה. היא יושבת מולי, סוקרת אותי במבט קפדני ואז מפטירה לחלל החדר: "מה זה שווה מה שאת אומרת, אם את לא אומרת כלום על בריאות או פרנסה?" הצעירה שאת ידיה אני אוחזת כרגע, בדיוק מביטה בי נרגשת, בעקבות משהו שאמרתי לה. אמה שיושבת בסמוך, מאשרת את הדברים שנאמרו ומבקשת שאתן לה טיפים על מה כדאי לעשות. תשומת הלב שלי מרוכזת בשתיהן, אך הערת האגב הביקורתית נקלטת היטב ברדאר שלי ומשהו בי נעשה דרוך. הערב ממשיך, כשכל מספר דקות קופצת מישהי אחרת בעליזות לאייש את הכסא הפנוי. לבסוף כשהיא נותרת אחרונה, היא פוסעת לעבר הכסא הפנוי, מתיישבת ומכריזה: "לי, אני רוצה שתגידי דברים לא שטחיים", ושולחת מבט מתריס קדימה, מתעלמת ממבטי התרעומת ששולחות לעברה שאר הנשים ומפניה המתכרכמות של חברתה, כלת השמחה. המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא: אוף.. איזו אישה מעצבנת!! אך רגע לפני שאני לוקחת את כפות ידיה אני מזכירה לעצמי את השבועה שנשבעתי כשהתחלתי לעבוד ככירולוגית, אף פעם לא להשתמש ביכולת שלי כדי לנגח אנשים.

ובכל זאת משהו קורה.. אני חשה מבפנים חדה כתער. תחושה שלא זכור לי מתי בפעם אחרונה חשתי כמותה. אין ספק שהיא הצליחה להוציא אותי מאזור הנוחות שלי. "את יודעת?" אני אומרת לה, כדי שתדע שהיא יכולה להפסיק לנהל את העניינים ולהרפות, "העומק הוא תמיד בעיני המתבונן. כל אחת קיבלה כאן את מה שהייתה צריכה. גם איתך אני מקווה שזה יקרה".

היא לא מחייכת, רק מושיטה לי את כפות ידיה ומתבוננת בי בריכוז. אני מביטה על טביעות אצבעותיה ומופתעת לגלות בהן את תבנית "הפרפר". מה שאומר שהפוטנציאל הגבוה ביותר שלה הוא להיות בקרבה רגשית עמוקה עם אנשים סביבה. היא הייתה אמורה לפתח יכולת גבוהה מהרגיל לתקשר עם אחרים ממקום של אהבה. וזה מוזר, כי מתחילת הערב נדמה שהיא נמצאת בקוטב ההפוך. כולה קוצים וחשדנות. ההסבר שניתן לשם "הפרפר" בזמן לימודי, לא סיפק אותי אף פעם, ועכשיו, מתוך החדות הפנימית שאני שרויה בה מתבהר לי פתאום מהו ההסבר האמיתי. אני לוקחת דף ומשרבטת עליו את כל שלבי הפרפר ותוך כדי כך מספרת לה על "בית הספר של הנשמה" בו היא אמורה לעשות את הלימוד העיקרי בחייה כאן. "הפרפר היפיפה שמצויר כאן" אני אומרת לה, "הוא הפוטנציאל הגבוה ביותר שלך, אך כדי להגיע אליו את צריכה לעבור כמה שלבים". אני מביטה בה וכל כך ברור לי שהיא נמצאת בשלב הגולם, בו אין יוצא ואין בא. כדי להיות במקום בו היא נועדה להיות, היא תצטרך לנגוח בכנפיה שוב ושוב בחומות הרגשיות שבנתה במו ידיה, עד שייפרצו חומות הכלא ויתגלה הפרפר היפיפה שהיא אמורה להיות. איש לא יוכל לעשות את זה במקומה. אני מזכירה לעצמי תוך כדי דיבור, שהגולם הזה הוא גם חלק בתוכי וממשיכה לדבר אליה בשקט, כדי שדברי יגיעו לאוזניה בלבד, ותוך כדי כך אני חשה שמשהו ממה שאני אומרת נוגע עמוק בפרפר שבה. הגולם מתנגד, מקשה, מטיל ספק, משהה את משך חייו, אך מבפנים הפרפר כבר נוגח בכנפיו העדינות את "חומות בדידותו" וזה ברור שאם יחליט שהוא בוחר בחיים הוא יצליח. החדות הפנימית הצלולה שנחתה עלי עוזרת לי לברור את מילותיי כמו באזמל מנתחים ואני מדברת איתה בשפה שונה מזו שבה אני משתמשת בדרך כלל, יודעת באיזשהו חוש נסתר שזו השפה היחידה שיכולה להבקיע כרגע את חומות הגולם שלה.

עוד מעט ייערכו בארץ בחירות חדשות והפוליטיקאי הנחמד מופיע שוב על מרקע הטלביזיה. לראשונה בחיי כבוחרת, אני שוקלת לבחור מפלגה שונה מזו שבה אני בוחרת שנים והוא על הכוונת מבחינתי. אני מקשיבה לו איפה בתשומת לב מרובה, מציינת לעצמי שהוא נראה מחובר יותר מאי פעם לעצמו וליושרה הגדולה שנראה שניחן בה. אך יש שם עוד משהו. יש לו מבט שונה בעיניים, כאילו חזר מאיזה שדה קרב וכשהוא מדבר הוא חד כתער. משהו קרה לו. ופתאום נופל לי האסימון: ברור! כך נראה מבטו של אדם שברגע האחרון "גזרו לו את העניבה".

זה מצוין, אני רוצה לצעוק לו, שמור על החדות הזאת ואל תפחד להישאר בלא ידוע, כי רק משם יגיע השינוי המיוחל שאתה מדבר עליו. אך כשאני מביטה בו, נראה לי שהוא כבר גילה את זה בעצמו. ומשהו בי, ש"זוכר" תמיד את המסע האמיץ שלנו אל הלא ידוע, בדרכנו לארץ המובטחת, מתמלא בתקווה גדולה..

מעיין  (מרץ 2015)

"אין מלכות נוגעת במלכות חברתה"

לא ברור מתי בדיוק קורית נקודת המפנה, אך מרגע שהיא קורית, אני מבינה שכדאי שאעשה משהו לפני שאנסוק במדרון תלול. אני מתקשרת איפה לדפנה, חברתי הטובה. "צריכה את עזרתך", אני פונה אליה, מיד כשהיא עונה. דפנה היא יועצת פנסיונית עסוקה ונראה שתפסתי אותה באמצע יום עבודה, אך החברות ארוכת השנים בינינו שזורה בפניות הדדיות מהסוג זה ועכשיו אני שומעת אותה מזיזה הצידה את התיקים עליהם היא עובדת ומיד היא שם עבורי. "מה קרה"? היא שואלת.

אני מספרת לה את השתלשלות העניינים. המקרה הראשון קורה בתחילת השבוע בהרצאה שאני מעבירה למשפחות שכולות ולאנשי צבא שמארחים אותן במסגרת יום משפחות. האנשים מתאספים לאיטם ומולי בשורה הראשונה מתיישבת אישה נמוכה עם תלתלים שחורים שבוחנת אותי דקות ארוכות בעיון רב ואז שואלת: "את מכירה את סימונה?* לא, אני עונה, "מי זו סימונה?", "היא עוסקת בתחום שלך" היא עונה, "והיא מדהימה" ועד שהאולם מתמלא היא מספרת לי ולמי שמסביבה על נפלאותיה של אותה סימונה. אני מקשיבה לה בנימוס מאופק וחשה הקלה כשהיא משתתקת. בתום ההרצאה, כשהיא ניגשת ולוחשת באוזני: גם את!! אוחזת בי שמחה ילדותית. עד כאן לכוחותינו שלום.

המקרה השני קורה יומיים אח"כ כשאישה כבת שישים מאזור המרכז, מגיעה אלי לקריאה. בשעה שאני מכינה עבורה קפה היא שואלת: "את מכירה את סימונה"? "עדיין לא", אני עונה. היא מביטה בי בחוסר אמון ולואטת: "סימונה היא משהו מיוחד"! "היית אצלה בקריאה"? אני מתעניינת, "לא" היא עונה בצער, "ראיתי אותה בטלביזיה. אני לא יכולה להרשות לעצמי ללכת אליה. היא גובה המון כסף על קריאה". "טוב, אני לא סימונה", אני אומרת לה בחיוך ומזמינה אותה לחדר העבודה. בתום קריאה מקיפה וארוכה אני מבקשת לדעת אם יש לה שאלות. כן, היא עונה, "האם תהיה לי זוגיות שנייה"? "זה לא יהיה אחראי מצידי להבטיח לך הבטחות מסוג כזה", אני עונה לה, "שיקפתי לך איך את מתנהגת כשאת בתוך זוגיות, מהן החוזקות שלך כשאת בתוכה ועל מה עוד כדאי לעבוד. אם תרצי, אשמח לתת לך גם טיפים על איך מזמנים מציאות". היא מביטה בי ומתקשה להסתיר את אכזבתה, "סימונה", היא מסכמת, "יודעת לראות על כף היד אם משהו יקרה או לא"..

באמת? אחרי שהיא הולכת, משהו נטול שם ששכחתי שהוא בכלל קיים, מתחיל לרחוש בתוכי ושולח אותי לפתוח את המחשב ולחפש סרטונים של סימונה, מתקופה שהופיעה בטלביזיה. הגיע הזמן לראות במי מדובר. הדמות המופיעה על המסך מאד מרשימה. אישה יפה ומטופחת, שניכר שיש לה גם את כל התכונות שקורא טוב צריך: ידע, אינטליגנציה, רהיטות דיבור, אינטואיציה טובה. היא מדברת על משהו שהיא רואה בזרתות שמופיעות על המסך ועל ההתרסה המאפיינת את בעליהן ואני מופתעת. זרתות כאלו מופיעות אצל אדם שמרגיש חריג בסביבה שלו, שיש לו את סינדרום "הברווזון המכוער". מאיפה הגיע לכאן עניין ההתרסה? היא יודעת משהו שאני לא יודעת? בלי לשים לב שמדובר על זוויות ראייה שונות, אני נופלת בפח ומתחילה להקשיב לה כאילו הייתי טירונית מתחילה. כעבור שעה, כשאני סוגרת את המחשב, המחשבה היחידה שחולפת בראשי היא: אני חייבת לפגוש אותה! כשאני מתחילה לחשב כמה סדנאות העשרה אני יכולה להרשות לעצמי אצלה בלי להתרושש אני מבינה שללא משים חזרתי לדפוס הישן של התלמידה המתמסרת המוכר לי מאד משנות העשרים לחיי וזה הרגע בו אני מתקשרת לדפנה. בזמן שאני מגוללת בפניה את מה שקרה היא פותחת את המחשב ומרפרפת בין הסרטונים ובתחילה נוהגת כאילו היינו החברות הכי טובות מכתה ד'. "הגברת הזאת, ללא ספק, יודעת לשווק את עצמה " היא אומרת,  "אבל משפט אחד שלה סותר את האחר." "עזבי" אני עונה לה, "ראיתי סרטונים שלה ותאמיני לי, היא טובה".

"או.קיי", היא מתרצה, "אז יש לי שני דברים להגיד לך, הראשון והחשוב שבהם הוא זה: מה שאת נותנת לאנשים שמגיעים אליך זה קודם כל את האנרגיה שלך. לכן הדבר הכי חשוב הוא שתשמרי עליה גבוהה, מתוקה, חיובית, חזקה ומתפרצת. כי מי שצריך את האנרגיה שלך, האנרגיה של מישהו אחר לא תהיה טובה עבורו".

אני יודעת על מה היא מדברת. בשנים הראשונות לעבודתי ככירולוגית, הייתה לי לקוחה, רופאת ילדים  מאחד מישובי השרון, שגרמה לי הרבה נחת רוח. היא הגיעה אלי לראשונה עם שתי בנותיה ואחר כך חזרה למפגש עם בן זוגה החדש וכעבור מספר חודשים התקשרה ושאלה האם תוכל להגיע אלי שוב עם חברותיה הטובות. "לא יכולה, השבתי לה, אני חולה",  "כל כך חבל", היא אמרה באכזבה, "לקחנו במיוחד יום חופש. תוכלי אולי להמליץ לנו על מנחה אחרת?" באותה תקופה ענת, חברתי הטובה, מנחת קבוצות מוכשרת, גרה באותו ישוב בשרון בו גרה הרופאה. התלבטתי לרגע.. אם היא תפגוש את ענת המדהימה היא לא תשוב אלי לעולם. אך משהו בפנים לחש שחררי..שחררי.. נתתי לה איפה את מספר הטלפון של ענת והיא וחברותיה חוו איתה מפגש מעצים ונעים עד מאד. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר כעבור חודשיים קיבלתי ממנה טלפון נוסף: "מעיין את פנויה? אני רוצה לבוא אליך מחר עם אחותי".

"אין מלכות נוגעת במלכות חברתה אפילו כמלוא נימה", אמר לי לפני שנה בחור דתי מקסים שפגשתי במסגרת עבודתי. הוא התגרש באותה תקופה והתגורר בישוב קהילתי בהרי ירושלים. האקסית שלו החליטה להשכיר את הדירה השייכת לה, הצמודה לדירתו, לבחור העוסק באותו תחום טיפולי ייחודי בו הוא עוסק, תחום שבזכותו נוהרים אליו אנשים מכל האזור. למה היא עושה את זה? התרעמתי, "עזבי", הוא אמר וחייך חיוך מתוק, מציג בפני לראשונה את המשפט החכם הזה מתוך מסכת יומא, "אני באמת מאמין שאף אחד לא יכול לקחת ממני משהו שהוא שלי, שעבדתי בחריצות להשיגו ושנועדתי לעשותו".

כשאני מספרת את שני הסיפורים האלו לדפנה היא אומרת: "על זה בדיוק אני מדברת איתך. אני מכירה אותך כל כך הרבה שנים ויודעת מה את נותנת לאנשים. את אוהבת אותם ונותנת להם את המקצועיות שלך ואת התמיכה והעידוד הבלתי מסויגים שלך. סימונה אולי מקצועית אך את מקצועית לא פחות ממנה ומי שצריך את האנרגיה שלך לא צריך את האנרגיה שלה ולהיפך". "וחוץ מזה", היא צוחקת, "אמרתי לך כבר לא פעם שלא יזיק לך ללבוש בגדים יותר סקסיים.. כמו אלו שהיא לובשת". "ועוד משהו", היא מוסיפה, "אם את מרגישה צורך להעשיר את הידע שלך, כמו שאת עושה ממילא כבר שנים, יש הרבה מקורות שאת יכולה לעשות את זה דרכם, אך הגישה שלך חייבת להיות: אני מומחית ועכשיו אני הולכת להעמיק את המומחיות שלי. את כבר עשרים שנה במקצוע למען השם". "תודה יקרה", אני אומרת לה וחשה איך המילים החכמות שלה מחלחלות לתוכי ועושות את מלאכתן.

באותו ערב יש לי מפגש עם צוות גננות באחד מקיבוצי עמק יזרעאל. רגע לפני שאני יוצאת מהבית אני מציצה במראה ומציינת לעצמי ששוב בחרתי במראה המינימאלי, טוניקה שחורה, עגילי ענבר ושרשרת פנינים דקיקה. נראה שנצטרך יותר מסטייליסטית אחת, כדי להגיע למראה הנוצץ של סימונה. אך במהלך המפגש אני שמה לב שמשהו קורה. גבולות הצבעוניות שלי התרחבו באיזשהו אופן. תיאטרון ההבעה שלי מבריק יותר. השינוי דקיק, אך באיזשהו אופן ברור לי שהחוטים הנוצצים החדשים שנשזרים שם, קשורים למשהו שאספתי בבוקר בביקורי במלכות האחרת.

בדרך חזרה הביתה, משהו בי מתרונן. על המושב לצידי מונח זר פרחים ענק שהבנות המרוצות העניקו לי בתום מפגש מוצלח ואני מלאת הודיה על המלכות שבניתי בעמל רב ובהמון אהבה במשך שנים. המלכות הזאת גדלה עם הזמן, גבולותיה התרחבו והיא נוגעת בעוד ועוד אנשים ובלי ששמתי לב, כבר שנים ארוכות, היא לא  נוגעת "אפילו כמלוא נימה" באף מלכות טובה אחרת.

*שם בדוי

מעיין (אפריל 2015)

"את מי אמצא כאן"?

סיפור עממי מספר על אדם שהגיע לשערי עיר לא מוכרת. "אילו אנשים אמצא כאן?" שאל את הזקנה שישבה בשער. "אילו אנשים יש במקום ממנו באת?" שאלה היא. "במקום ממנו אני בא, ישנם אנשים רעי לב, קמצנים, לעגנים ורמאים", השיב הוא. "אם כך", אמרה הזקנה, "גם כאן תמצא אנשים רעי לב, קמצנים לעגניים ורמאים".

אדם נוסף הגיע לשערי אותה עיר. "אילו אנשים אמצא כאן?" שאל את הזקנה שישבה בשער. "אילו אנשים יש במקום ממנו באת?" שאלה היא. "במקום ממנו אני בא ישנם אנשים טובי לב, נדיבים מפרגנים וישרים" השיב הוא. "אם כך", אמרה הזקנה, גם כאן תמצא אנשים טובי לב, נדיבים מפרגנים וישרים".

לפעמים בדמיוני, אני מגיעה לשערי אותה עיר ופונה לזקנה היושבת בשער. "את מי אמצא כאן" אני שואלת אותה. "אילו אנשים יש במקום ממנו באת"? שואלת היא. בתשובה, אני שולחת את ידי ל"פנתיאון הסיפורים" שלי ומורידה ממדפיו את סיפוריהם של "אנשי עירי", מניחה אותם לפניה ואומרת: "אלו הם סיפוריהם של אנשי המקום ממנו אני באה". הזקנה מקשיבה לסיפורים ואז פורשת את ידיה בתנועה רחבה של הזמנה ואומרת: "אם כך, גם כאן תמצאי אנשים כאלה בדיוק"..

אחד הסיפורים הראשונים אותם אגיש לזקנה, הוא הסיפור על "סבא של דוד". מאז ששמעתי אותו לראשונה הוא מעלה בי, בכל פעם שאני נזכרת בו, חיוך פנימי רחב..

סבא של דוד

בעודי קרבה לאולם בו עמדתי להנחות מפגש סיפורים לצוות מטפלות, שמעתי פרצי צחוק עליזים בוקעים ממנו. התמונה שנגלתה בפני כשנכנסתי פנימה הייתה של קבוצת נשים, יושבת סביב שולחן עמוס כיבוד ונושאת עיניים צוחקות לעברה של אישה גבוהה, בהירת שיער, עם מראה קצת "ויקינגי" שעמדה מעליהן, משעשעת אותן בסיפוריה. די היה להעיף בה מבט קצר כדי להבין שהיא שייכת לזן הנדיר של אנשים "שאין בגופם, אפילו עצם קטנטנה אחת של רוע"..

הסיפור שלפנינו החל כשבעלה של אותה אישה, שרה שמה, חזר יום אחד הביתה וסיפר שהבוס שלו חוגג למחרת אירוע חשוב ומזמין אותם למסיבה בביתו. "הפעם לא מאחרים", הוא התרה באשתו, "חשוב שנגיע בזמן". שרה הבטיחה שיהיה בסדר ואכן, למחרת בשעה היעודה, נכנסו בני הזוג למכוניתם והחלו עושים את דרכם למסיבה אצל הבוס. בעודם נוסעים צעקה לפתע האישה לבעלה: "עצור"!!! והוא עצר בבהלה. "תראה" היא אמרה לו, מצביעה מבעד לחלון המכונית על זקן שישב על גדר אבן נמוכה ובהה באוויר, "זה סבא של דוד. מה הוא עושה כאן? הוא גר בכלל בשכונה אחרת ".

דוד הוא חבר טוב של שרה ובעלה. בילדותו גדל בבית סבו, שהיה עבורו עוגן אוהב ובטוח בילדות קשה ורווית טלטלות. כשבגר והקים משפחה לא שכח את סבו שהמשיך להתגורר בעיר מגוריו. כל יום, כשהוא חוזר מהעבודה, הוא אוסף את הסב לביתו, מגיש לו ארוחה חמה, מבלה איתו שעה קלה ואז מחזיר אותו לדירתו.

"הוא בטח הלך לאיבוד", אמרה שרה בעודה פותחת את דלת המכונית, "אי אפשר להשאיר אותו כאן. חייבים להביא אותו לדוד". בלי לחכות לתשובה, היא מיהרה החוצה, רכנה לעבר הזקן, הושיטה לו את ידיה ואמרה: "בוא, סבא של דוד, הלכת לאיבוד? אל תדאג, אנחנו ניקח אותך לדוד". הזקן הביט בה במבט מלא תום, לקח את ידיה המושטות לעברו והניח לה להוביל אותו למכונית. היא עזרה לו להיחגר והורתה לבעלה לנסוע לביתו של דוד שהיה במרחק של חצי שעה, בכיוון המנוגד לכיוון נסיעתם. כשהגיעו עזרה לזקן לרדת מהמכונית ויד ביד עשו את דרכם, אט אט, עד שהגיעו לקומה השלישית והיא דפקה על דלת ביתו של דוד. "היי", היא בישרה לו בחיוך שמח כשפתח את הדלת, "מצאתי את סבא שלך". דוד הביט בה מופתע, ואז, כמו רוצה לבדוק דבר מה, העיף מבט אחורה. מעבר לכתפו ראתה שרה זקן חביב, דומה לזקן שאת ידו אחזה, יושב ליד שולחן מטבח ואוכל מתוך קערת מרק מהבילה. אופס!! איזו טעות!! אך לא אישה כמוה תתבלבל. היא פרצה בצחוק וקראה לעברו של דוד: "טעות בזיהוי" ואז חיבקה את כתפיו של "הזקן שלה" וירדה איתו יד ביד לעבר המכונית. "אל תגיד כלום" התרתה בבעלה שנראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב, כשראה אותה חוזרת עם הזקן. "פשוט סע לאן שאספנו אותו. הוא הסבא הלא נכון". כשהגיעו לגדר האבן הנמוכה, ירדה שרה מהמכונית ראשונה, הושיטה יד לזקן ועזרה לו לחזור ולהתיישב במקומו. היא רכנה לעברו ואמרה: "סליחה סבא שהטרחתי אותך". אך הזקן אחז בחוזק מפתיע את ידיה, חייך אליה חיוך תם ומתוק ואמר בקול רועד: "תודה רבה לך, מזמן לא נהניתי כל כך!!!"

לילה בלתי נשכח

את הסיפור השני שמעתי במסגרת ערב נשים, מפיה של אחת המשתתפות, עינת שמה, שנעתרה לאתגר שהוצב בפניה, במסגרת תרגיל סיפורי שעשינו וסיפרה לקבוצה סיפור על "לילה בלתי נשכח". עינת גדלה בילדותה בקיבוץ. ליד בית הילדים שבו גרה, שכן לול תרנגולות גדול. ליל חורף קר אחד צנחו הטמפרטורות עוד ועוד ומחוץ לבית הילדים המחומם שרר קור מקפיא. בית הילדים היה מאורגן כבר לשנת לילה והילדים שכבו במיטותיהם, מכורבלים בשמיכות חמות כשעינת בת השש נזכרה פתאום בקור העז ששורר בחוץ ובתרנגולות המסכנות שצריכות לשרוד אותו ללא מחסה הולם. ככל שחשבה על כך, לא הצליחה להירדם. היא קמה ממיטתה, העירה בלחישה את אחד מחבריה לקבוצה, שלפה אותו ממיטתו ושכנעה אותו להצטרף אליה ל"משימת הצלה". שני הילדים אספו את כל התחפושות שמצאו בבית הילדים ויצאו לעבר הלול. במשך כשעתיים הם עסקו במרדף אחר תרנגולות הלול וכל תרנגולת שנתפסה הולבשה בשלוש שכבות של בגדים צבעונים, כרוכים בסרטים. כשכל התרנגולות היו "לבושות" ורק כרבולותיהן האדומות הציצו גלויות וחשופות, היא נרגעה וחזרה עם חברה לבית הילדים. שני הילדים נכנסו למיטותיהם והלכו לישון בשקט, לא משערים את גודל המהומה שתקום למחרת בבוקר כשהמחזה הסוריאליסטי יתגלה לעיני אנשי הקיבוץ..

בת משפחה

הסיפור השלישי הוא על חברת ילדותי אורית, רופאה מנתחת באחד מבתי החולים במרכז הארץ. בחיי היומיום שלה עוסקת אורית בהצלת חיי אדם. בחופשותיה "הבילוי" המועדף עליה הוא הצטרפות למשלחות הצלה לאזורים מוכי אסון בעולם. יום אחד היא סיפרה לי בתסכול רב על אזור "מוכה אסון" בביתה. חדר ענק ומבולגן שהיא לא מצליחה למצוא זמן וכוח לנקות ולסדר. "מה הבעיה"? שאלתי, "הרי יש לך עוזרת שמגיעה אליך באופן קבוע. הזמיני אותה למספר ימים נוספים ותני לה לעשות את העבודה במקומך". "זה לא פתרון טוב", נאנחה אורית. "למה"? שאלתי. "כי סדר וניקיון ", היא ענתה, "זה לא משהו שהיא יודעת לעשות כל כך טוב. זה לא הצד החזק שלה". "אז למה" תמהתי, "את לא מפטרת אותה ולוקחת עוזרת אחרת במקומה"? "אוף מעיין"!! היא גערה בי בכעס, "את לא מבינה כלום. מה הקשר אם היא יודעת לנקות או לא? היא עובדת אצלנו שנים. היא בת משפחה".

"כאלו הם אנשי עירי" אומר איפה לזקנה היושבת בשער. "הילדה שחמלה על תרנגולות הפכה ברבות הימים למטפלת נהדרת, הויקינגית העליזה שחוטפת זקנים לא מוכרים לאור יום, מטפלת יום יום במסירות רבה באנשים עם צרכים מיוחדים והרופאה שמצילה חיי אדם, ממשיכה לצאת למשלחות הצלה בכל רחבי הגלובוס, כדי לחזור משם לביתה המבולגן ולעוזרת ביתה שהיא כמו בת משפחה. כאלו הם האנשים במקום ממנו אני באה, חומלים, נדיבים ואנושיים עד מאד.

ולפעמים כשאני נתקפת הלך רוח בו אני לא רוצה שיג ושיח עם אף אדם, לא רוצה לתת או לקבל דבר מאיש, רוצה בכלל לעבור לעיר אחרת, הו.. אז נכנסת דרך החלון, הרוח הטובה הנושבת מעל גגות עירי ומזכירה לי שגם אם ארחק ממנה, אין לי אחרת מלבדה".. 

מעיין (יוני 2015)

קרדיט: הסיפור העממי הקצר "את מי אמצא", שמובא כאן בתחילת הסיפור הוא מתוך הספר "סיפורים שעושים את העבודה", מאת לימור שיפוני.

אביר אמיתי

בתום סידורי בוקר בכרמיאל אני פונה לעבר המקום בו החניתי את מכוניתי ורואה מרחוק שאני בבעיה. שתי מכוניות שחונות מלפניה ומאחוריה נצמדו אליה "כאילו אין מחר".. כדי לצאת מכאן אצטרך לפחות חצי שעה של תמרונים נואשים וגם אז לא בטוח שזה יסתיים בטוב.. חנייה ושאר מרעין בישין מסוגה אף פעם לא נחשבו כצד החזק שלי. דבר אחד בטוח, לחבורת הגברים היושבים בבית הקפה שממול ומביטים בעניין בתגובותיי, צפויה הצגת חינם. "של מי המכוניות"? אני פונה אליהם, "אני צריכה שתזיזו אותן קצת, אחרת ייקח לי המון זמן לצאת מפה". בעלי המכוניות, מתברר, הלכו לסידוריהם והגברים מנסים להיות מנומסים ומסתירים את חיוכיהם, אך אני רואה איך, ללא משים, הם מתרווחים בהנאה לאחור, מצפים להצגה העומדת להתחיל. כולם חוץ מאחד. גבר חסון, בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עם מראה מובהק של איש כפיים. הוא קם ממקומו, מושיט יד גברית נדיבה לעבר המפתחות שבידי ואומר: "בואי, אני אוציא לך את האוטו". אך אז הוא מביט למטה ואומר: "יש לך פנצ'ר, לא שמת לב"? לא גבר, אני רוצה לענות לו, לא שמתי לב, זה מביך להודות בכך, אך לצערי אני לא שמה לב לדברים כאלה.

הגלגל הקדמי הימני שנושק לשפת המדרכה מפונצ'ר לגמרי והפרלמנט של בית הקפה מתעורר לחיים ומתחיל לזרוק הצעות על איך ניתן לתקן אותו. אני רואה על פני הגברים שהם מרוצים מההצגה שמגוונת להם את שגרת הבוקר המנומנם. הוא לעומת זאת מפנה את גבו לחבורה ומבקש שאפתח את תא המטען. "אל תדאגי", הוא אומר לי בשקט "אני אחליף לך את הגלגל", ואז כורע ברך ובמשך שעה ארוכה, עמל להחליף את הגלגל שצמוד לגמרי למדרכה ושלוקח המון זמן לשחרר אותו. כשהוא מסיים, כולו מיוזע ומאובק, הוא מסרב בתוקף לתשלום שאני מציעה לו עבור עבודתו ומחייך חיוך חם כשאני אומרת לו "תמסור לאשתך שהיא זכתה בגבר שבגברים".

הסיפור "אביר אמיתי", שנכתב על ידי לפני 16 שנה, מוקדש אפוא בתודה ענקית לאבי לוי, השיפוצניק המקסים מכרמיאל על הנדיבות והעזרה האבירית.

אביר אמיתי

"פגשת פעם אביר אמיתי"? הוא שואל ותולה בי את מבטו. אני סוגרת את הספר שעל כריכתו מתנוססת תמונת אביר מרהיבה ומביטה בבן החמש היושב לצידי. "לא", אני עונה לו, "מעולם לא פגשתי אביר אמיתי". "מה, אין יותר אבירים בעולם"?, הוא שואל. לא, אני מתכוונת לומר, אך אז אני רואה את המבט התמים בעיניו ופתאום זיכרון נשכח מבליח בראשי. "האמת היא", אני עונה לו, "שיש עדיין אבירים בעולם. כמה מהם אפילו חילצו אותי פעם מצרה. אך קשה לזהות אותם. הם לא נראים כמו האבירים שאתה מכיר מהאגדות. הם לא עוטים גלימות מבריקות וגם לא רוכבים על סוסים אצילי מראה. הם אפילו לא יפי תואר במיוחד".

זוג עיניים חומות בורקות מולי בעניין רב. אני מניחה איפה כרית מאחורי גבי ומתרווחת שוב על מיטתו. יש כאן סיפור לספר:

הסיפור אירע עשר שנים קודם לכן כשגרתי בכפר ירושלמי קטן. באותו יום עמדתי לנסוע ללוויה בעיר מרוחקת. זו עמדה להיות נסיעתי הראשונה מחוץ לכפר, אחרי קבלת רישיון הנהיגה וחששתי מהנסיעה הלא מוכרת, אך רציתי מאד להשתתף במסע הליווי האחרון לחברה יקרה שנפטרה מסרטן. עודדתי אפוא את עצמי ויצאתי לדרך. כשהגעתי לאזור בית העלמין נאלצתי לעצור. את מקומו של כביש האספלט החליפה דרך עפר כבושה שהתפצלה לשני כיוונים ואף שלט שמורה את הדרך לא נראה לעין. לאן פונים? היססתי לרגע ואז החלטתי לפנות ימינה. נראה לי אמנם קצת מוזר שדרך שמובילה לבית עלמין היא דרך עפר צרה כל כך, אך החלטתי לא לעצור והמשכתי לנסוע בזהירות רבה, כי לצידה הימני של הדרך נחה תעלת חול עמוקה. הדרך נמשכה ונמשכה עד שלפתע חתם אותה, כמו סימן קריאה, מבנה נטוש ושבור חלונות. שיט.. נסעתי בדרך ללא מוצא!  הבטתי לאחור, סוקרת בייאוש את המרחק ההגון שגמעתי והבנתי שאצטרך לחזור את כל הדרך ברוורס, דבר אותו, כך יכלו להעיד שלושה מורי נהיגה מרוטי עצבים, לא הפלאתי לעשות.

מסע הלוויה עמד לצאת לדרך בעוד עשרים דקות ובצד ארבה, מאיימת ופעורת פה התעלה העמוקה. התחלתי אפוא לנסוע לאחור בזהירות ומדי פעם לחצתי על דוושת הגז תוך כדי הצצה במראה, שמחה להיווכח שנותרו רק מטרים ספורים עד היציאה מהדרך הצרה. בשאננות של מנצחים העזתי אפוא ללחוץ חזק יותר על דוושת הגז וזה הספיק.. מכוניתי הקטנה החליקה כהרף עין היישר אל תוך תעלת החול העמוקה, כששני גלגליה הימניים מתחפרים היטב בתחתית התעלה, בעוד שני השמאליים נותרים על דרך העפר, יוצרים ביחד זווית מושלמת של ארבעים וחמש מעלות. כשרגלי רועדות וליבי הולם בפראות. יצאתי מהמכונית, טיפסתי על הדרך ובמשך דקות ארוכות בהיתי בה בחוסר אמון, תוהה מה אני אמורה לעשות ואיפה לעזאזל אני נמצאת?

פתאום נשמע קול מנוע רם ועל הדרך הראשית עצרה משאית גדולה, ממנה ירד גבר שקרב בצעדים מדודים למקום בו עמדתי. הוא בחן בשקט את המכונית השקועה בתעלה, אחר כך הביט בי ושאל בעדינות: "את בסדר"? הנהנתי. "מה קרה"? הוא שאל. סיפרתי לו את השתלשלות העניינים והוא לא העיר דבר, רק הקשיב. אחר כך כרע על ברכיו והמשיך לבחון את המכונית השקועה. הבטתי בו, גבר בשנות הארבעים, קצת מכריס, ג'ינס מהוה, סנדלי שורש. לא היה במראהו דבר שהיה גורם לי להעיף לעברו מבט שני ברחוב, מלבד עיניו הירוקות שהקרינו שלווה גדולה.

באותו רגע נשמע קול מנוע ומשאית נוספת עצרה לידינו. אח"כ בזו אחר זו, עצרו שלוש משאיות נוספות ומתוכן הגיחו נהגיהן שהתענינו במתרחש. איזה כיף שאנחנו בישראל, ציינתי לעצמי בסיפוק, מעודדת מהחברה הגברית ומהעובדה שזה כבר לא רק אני והמכונית, זו מול זו.

נהגי המשאיות עמדו מול המכונית, מחווים את דעתם על מצבה העגום ומגבשים במהרה תמימות דעים, אותה ביטא אחד הנהגים, כרסתן משופם עם גופייה כתומה, שקבע בקול רועם ובטון פסקני: "את האוטו הזה רק גרר יכול להוציא מפה!!".

הנהג הראשון ששתק כל הזמן הזה, הזדקף מכריעתו וכאילו לא שמע את הדברים שנאמרו, אמר בשקט החלטי: "אפשר להוציא את האוטו הזה מכאן, אנחנו יכולים לעשות את זה". המילים הושלכו לחלל האוויר ונותרו תלויות שם. הגברים שמעו אותן היטב. בכך לא היה ספק. השתררה שתיקה קצרה ואז שאל מישהו: "למה אתה מתכוון" ואחר הביע ספק, אך באופן שהיה עבורי לגמרי מסתורי, הם היו שם איתו ומסביבו.. הייתה הרגשה כאילו הוא דיבר זה עתה בשפה סודית שכולם, מלבדי, הבינו והגיבו אליה. מישהו מהגברים עדיין דיבר על האיוולת שבעניין, אך תוך כדי דיבור הלך למשאית להביא איזה חבל. אחר מצא בנתיים חתיכת קרש ארוכה שהייתה זרוקה בצד ולאט לאט להפתעתי הגדולה, נרתמו כל הגברים למשימה והמבצע להצלת המכונית יצא לדרך.

למפקד המבצע, "מונה" כמובן בעל העיניים השלוות. הדבר הראשון שהוא עשה היה לגשת אלי ולומר לי בחיוך טוב: "שבי לך כאן על הגבעה, תירגעי, אנחנו נוציא לך את האוטו מהתעלה". התיישבתי על החול החמים בהכרת תודה והתענגתי על המראה שנפרש אל מול עיני. חבורת הגברים תפקדה באופן יעיל להפליא, כאילו התאמנה מאז ומתמיד על מבצעי חילוץ של מכוניות תקועות. בשטח נמצאו מספר קרשים ואיזו חתיכת מתכת שטוחה שבעזרתם הכינו הגברים משטח. הם קשרו חבלים והפעילו שרירים ודמיון, עמלים כגוף אחד, נאנקים ומתאמצים, מצליחים בכוחות משותפים לחלץ את המכונית מהתעלה. איש לא עזב באמצע, או מחה על המאמץ הרב שהוא צריך להשקיע בעזרה לבחורה שהוא בכלל לא מכיר.

כשעמדה המכונית יציבה על ארבעת גלגליה, הביטו בה הגברים בסיפוק, ניגבו את זיעתם, חייכו אלי ופסעו לעבר המשאיות שלהם, מלווים בתודותיי. המשאיות הותנעו בזו אחר זו והנהגים נסעו לדרכם ובמקום נותר רק "מפקד המבצע". הוא ניגב את ידיו בצידי מכנסיו, נכנס למכונית שלי, סובב אותה לכיוון הנסיעה, אח"כ יצא, הניח את המפתחות בכף ידי ושאל: לאן את צריכה להגיע"? כשעניתי הציע "סעי אחרי, אני אראה לך את הדרך". הוא נסע לפני עד שהגענו לחניית בית העלמין, שם חיכה שאחנה. אחר כך חייך בביישנות לשמע התודות הנרגשות שהרעפתי עליו ואז נופף בידו ונסע לדרכו, מתנהג עד הסוף כאביר מושלם, מותיר אחריו את ניחוחה הדק של רוח האבירות שמעולם לא חלפה באמת מהעולם.. 

מעיין (אוגוסט 2015)